פרשת כי תשא- מ"אל קנא" ל"אל רחום"

לא פשוט להתפלל.

התפילה מעוררת את שאלת ההשגחה. אנחנו מאמינים בהשגחת ה'. אנחנו מצדיקים עלינו את הדין. למה שנתפלל לשנות אותו?

לכן, נראה לי, חכמים הזהירו אותנו להתפלל מתוך עמדה של כניעות. "האומר על קן ציפור יגיעו רחמיך משתקין אותו" (משנה ברכות ה, ב). אדם רוצה לומר לפני ה' בתפילה: בתורה ציווית אותנו לרחם על הציפור, ולקחת את הבנים רק כאשר האם לא נמצאת. עלינו, הגוזלים שלך, אתה לא מרחם?! ההסבר המקובל הוא שאנחנו לא יודעים מה הטעמים של המצוות ולכן לא יכולים להשתמש בזה בתפילה. כל מי שלמד מחשבת ישראל יודע שזה לא נכון, חכמים עוסקים בטעמי המצוות ומציעים כל מיני כיוונים. הגמרא ועולם הפסיקה נשענים על היכולת להבין את המגמה של המצוות. אז למה משתיקים מי שאומר את זה?

ר' יום טוב ליפמן הלר. בפירוש תוספות יום טוב על משנת "האומר על קן ציפור יגיעו רחמיך" מעיר- בלימוד זה בסדר. בתפילה זה אסור. לפרש את התורה זה בסדר גמור, זה התפקיד שלנו. אבל לבוא לתפילה עם כל מיני טיעונים זו עמדה בעייתית. חכמים מזהירים אותנו בכך להתפלל מתוך עמדה של כניעות. "אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש" ויראה.

---

אנכי ה' א-לקיך. אלה המילים שפותחות את ההתגלות הא-לקית הישירה של מעמד הר סיני. אנכי ראשי תיבות- אנא נפשי כתבית יהבית. הקב"ה מגלה לנו כאן את עצמות התגלותו בעולם. פעמיים מופיעה המילה "אנכי" בעשרת הדברות- "אנכי ה' א-לקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים". וגם- "אנכי ה' א-לקיך אל קנא". הקב"ה נותן מצוות, חובות ואיסורים, כורת איתנו ברית. הדרישה הבסיסית ביותר היא לנאמנות מלאה. היא באה יחד עם איום, איום של קנאה קשה ונוקמת.

עלובה כלה מזנה תחת חופתה. ימים לא ארוכים, כשהם עדיין באותו מקום ותחת הרושם של מעמד הר סיני, ישראל הפרו את הברית, וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב. אנכי ה' אלקיך אל קנא מבקש לכלות את כל ישראל, ומשה רבינו במסירות נפש מוצא את הטיעון- לא בשבילנו, בשביל שמך הגדול. למה יאמרו מצרים ברעה הוציאם להרוג אותם בהרים?! הקב"ה מקבל את הטיעון וישראל ניצלים. אבל הקב"ה לא יכול להשרות את שכינתו בתוך מחנה ישראל, הוא הרי אל קנא. מה עושים? הפתרון הוא ריחוק. "כי לא אעלה בקרבך... פן אכלך בדרך". מחנה ישראל מרוקן מהשכינה. הקב"ה גם מבקש שבני ישראל יורידו את התכשיטים של מעמד הר סיני. "ועתה הורד עדיך מעליך". בני ישראל שרויים באבל. משה גם הוא קובע את אהלו מחוץ למחנה. בקיצור, הגזירה התבטלה. בני ישראל ניצלו. אבל אנחנו כבר לא בברית הקרבה שהיתה בהר סיני. אלא במציאות מרוחקת מאוד.

---

אבל אז אחרי שמשה משיג את ההצלה הראשונית, הוא מרגיש שזו שעת כושר. הרי הקב"ה הציע לו "ואעשה אותך לגוי גדול". ואז משה אומר לקב"ה- אנחנו לא מוכנים להמשיך ככה. לא נמשיך את המסע לארץ כנען בלי שאתה הולך איתנו. השכינה הסתלקה מהמחנה לטובתנו, כן כן, אני יודע. אבל זה לא עוזר לנו. אנחנו מבקשים שתראה לנו את פניך. תראה לנו שאתה איתנו, אוהב אותנו ובוחר בנו. "אם אין פניך הולכים- אל תעלנו מזה". 

ברגעים שאחרי הבקשה הזו, בנקרת הצור. ישנו מעמד הר סיני מחודש, ולוחות חדשים שנכתבים. "וירד ה' בענן ויתיצב עמו שם ויקרא בשם ה'. ויעבור ה' על פניו ויקרא: "ה' ה' א-ל רחום וחנון". הקב"ה כביכול משנה את עצמיותו. בעצמיות הא-לקית אנחנו לא מבינים כלום. אבל איך שהדברים כתובים, איך שהקב"ה מספר לנו בתורה את דרך ההתגלות שלו ואת העצמיות והשורש שלה, הוא שינה אותה. במקום- "אנכי ה' א-לקיך אל קנא". "ה' ה' אל רחום וחנון".

השינוי עדין מאוד. גם בברית הראשונה בפרשת יתרו היתה אהבה גדולה. והיא באה לידי ביטוי בכך שעוצמת הקנאה והעונש קטנה מעוצמת הגמול והשכר. "פוקד עוון אבות- על שלשים ועל ריבעים לשונאי. ועושה חסד לאלפים לאוהבי ולשומרי מצוותי". ובדיוק כך גם בנקרת הצור: "נוצר חסד- לאלפים. פוקד עוון אבות- על שלשים ועל רבעים". גם כאן וגם כאן יש עונשים עד דור רביעי ושכר לאלפים. ההבדל הוא בשורש של ההתגלות. ב"אנכי". ב"ה' ה'". אנכי ה' אלקיך- אל קנא. ה' ה'- אל רחום וחנון. מי שהוביל את השינוי היה משה. והדרך שבה הוא הוביל היתה תפילה שלא הגיעה מעמדה של כניעות. כלל וכלל לא. התפילה של משה הגיעה מעמדה די עקשנית. עמדה דומה לבכי של ילדים שלא מוכנים לקבל את מה שאבא ואמא אמרו. הילד בוכה ומתעקש, ואנחנו יודעים איך זה מסתיים פעמים רבות. 

---

מידת הדין התהפכה עלינו ביום שמחת תורה. הסתרה שבתוך ההסתרה. אין לנו את משה רבינו שיתפלל אלינו. אנחנו מקבלים את הדין, ומתפללים בכניעות. איך נעז לדרוש מהקב"ה רחמים? אבל משה רבינו לימד אותנו להתעקש: "אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה" לארץ ישראל. והקב"ה הבטיח- זו ברית רחמים שאינה חוזרת ריקם.

רבונו של עולם. אנחנו רוצים להחזיק בארץ ישראל. אנחנו צריכים שתאיר לנו את פניך. אנחנו זקוקים למידת הרחמים על כל החטופים שנמצאים במנהרות החשוכות מתחת לאדמה. בהסתרה שבתוך ההסתרה שבתוך ההסתרה. אנחנו זקוקים למידת הרחמים על כל הפצועים. על היתומים והאלמנות. על הגוף והנפש.

אין לנו את משה רבינו. אוהב ישראל. מוסר נפש על עם ישראל. יש לנו כל כך הרבה אנשים אצילים שמסרו את החיים שלהם בשביל עם ישראל. אנחנו זקוקים לברית הזאת של התהפכות הדין לרחמים. אנחנו לא יכולים יותר בלעדיה. רבונו של עולם תרחם עלינו!