על עם כלביא. פרשת בלק
- עקיבא צוקרמן
- 10 ביולי
- זמן קריאה 2 דקות
גבורה היא תכונה מוערכת. אנחנו רואים לוחם שהשתתף במבצע מסוכן, בלתי נתפסים ברמת ההעזה, ומתמלאים הערצה.
גבורה היא תכונה מתפרצת, היא מופיעה פתאום ברגע יוצא מגדר הרגיל. בשביל לבנות את הרגע הזה צריך אורך רוח והתמדה. אנחנו רואים אותו בתור הלוחם שיצא למבצע הנועז, אבל שוכחים שהוא כמעט התייאש ברגע שאותו הוא חשב לבלתי אפשרי בגיבוש. הוא החליט אז להמשיך למרות שלא היתה שם תהילה וזו לא היתה החלטה חד פעמית. הוא היה צריך לתקף אותה שוב ושוב בטירונות ולאורך המסלול, בלילות רבים ללא שינה, במאות ואלפי בקרים שגרתיים, באימונים וריצות, בעבודה משרדית והכנה סיזיפית למבצעים אפורים.

מחנה בני ישראל במדבר לא היה אליטה של בני ישיבות, וגם לא מחנה של מצטיינים וסיירות. זו היתה אוכלוסיה מוכת כשלונות. זה לפחות הסיפור שאנחנו מכירים, עד הרגע שבו מגיע בלעם עם נקודת מבט חיצונית. בלעם רואה בישראל "עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא" (במדבר כג, כד). אנחנו חושבים על לוחמים עשויים ללא חת, רש"י לוקח את זה למקום אחר:
הן עם כלביא יקום וגו' - כשהן עומדים משנתם שחרית, הן מתגברין כלביא וכארי לחטוף את המצות, ללבוש טלית לקרוא את שמע ולהניח תפילין.
מה שמאפיין את המצוות שרש"י מביא, זו הדרישה לחריצות והתמדה. צריך לקום בשבילן בוקר אחרי בוקר. ההתמדה הזו בונה קומה נוספת של גבורה ומסירות נפש, אותה קריאת שמע של "בשכבך ובקומך", זו גם קריאת ייחוד ה' ברגעים של קידוש השם.
בפסוק שלפני כן, בלעם מעיד על תכונה חשובה נוספת: "כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל" (שם פס' כג). בלעם הוא "קוסם". בלק מלך מואב חושש מההתמודדות עם מחנה ישראל, במקום לעבוד קשה בהגנה והכנות למלחמה, במקום לצאת למשא ומתן מדיני, הוא פונה לקוסם שיפתור לו את הבעיה. הרוחניות של בני ישראל אינה רוחניות של ניחוש וקוסמות, היא לא באה לפתור בעיות בקיצורי דרך, בדיוק להיפך- היא מחנכת לחריצות והתמדה. לגבורת היום יום, ולגבורה מתפרצת ברגעים נשגבים.
בברכתו האחרונה מציין בלעם את היופי של מבנה המחנה: "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל" (שם פרק כד פסוק ה). רש"י מפרש את אוהליך על האוהלים הפרטיים, ומשכנותיך על המשכן ובית המקדש, הציבוריים. הדבר הטוב שבלעם ראה באוהלים זו השמירה על הפרטיות למרות הקרבה והצפיפות, "על שראה פתחיהם שאינן מכוונין זה מול זה". ההדגשה הזו עומדת מול קדושת המשכן שנובעת מהיותו ציבורי לחלוטין, מבוסס על מס גולגולת של מחצית השקל שמשלם כל אדם, לא משנה כמה עשיר או כמה דל הוא.
האיזון בין הפרטי לציבורי, נתינת המקום לכל אחד מהצדדים הללו, היא הבסיס ליכולת לפתח את החריצות והגבורה. את השגשוג הכלכלי שנובע מדרך חיים כזו, ואת המשמעות הרוחנית שחיים כאלה מביאים איתם.
אנחנו רואים הרבה פעמים את החלקים העקומים בחיים. טוב שמידי פעם מגיע איזה בלעם מבחוץ ורואה את התמונה הגדולה והיפה. את הגבורה והחריצות, את השמירה על הפרטיות ואת היחד הציבורי. ואנחנו, בלי בלעם, בעינינו זכינו לראות מהו "עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא".



תגובות