על אהבה ומשברים, על יעקב ורחל ועל "מקום שמח". לפרשת ויצא

אני רוצה לדבר על האהבה והמשברים של יעקב ורחל. על זוג נוסף עם שמות דומים- ר' עקיבא ורחל. וגם על הסדרה "מקום שמח" של נועה קולר.

---

אני מבקש לפתוח במשנה האחרונה במסכת גיטין שמדברת על העילות לגירושין. לפי בית שמאי "ערוות דבר" זו עילה לגירושין. לפי בית הלל אשה שנותנת לבעלה בכוונה אוכל מקולקל, ולפי רבי עקיבא אפילו מצא אחרת נאה הימנה. מצאת אשה יפה יותר? תתגרש ותתחתן.

איזו שיטה מוזרה? איך רבי עקיבא הגיע לזה ואיך זה הגיע למשנה?!

מחותני הרב גיסר, למדתי שהמשנה הזו בעצם לא עוסקת בגירושין אלא בנישואין. הציפיות של בית שמאי מהנישואין הן נאמנות באישות. בית הלל מצפים גם לשיתוף פעולה בניהול הבית. ור' עקיבא מצפה שאיש ואשה יאהבו אחד את השני אהבה יוקדת. אם אתה מסתכל על נשים אחרות והן מוצאות חן בעיניך יותר מאשתך, הנישואין שלך נכשלו. אנחנו מכירים את האהבה הגדולה של ר' עקיבא ורחל ומבינים איך הוא הגיע לזה.

עקיבא זו צורה של יעקב בארמית. גם אצל יעקב ורחל. היתה אהבה גדולה. היא התעוררה על הבאר בחרן, כשיעקב גולל את האבן הכבדה ונושק לרחל. עובד עבורה שבע שנים, "וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ".

אבל לאט לאט יש פערים ומתעורר מתח. יש תחרות עם לאה, וללאה יש הרבה ילדים, והמתח מגיע לכעס ומריבה קשה. וַתֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב: "הָבָה לִּי בָנִים. וְאִם אַיִן - מֵתָה אָנֹכִי! וַיִּחַר אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל, וַיֹּאמֶר: "הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי, אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי בָטֶן?!"

בסופו של דבר יעקב נקבר עם לאה, ורחל נקברה בדרך. האהבה הגדולה נשברה אל קרקע הנסיבות והמציאות.

בשבועות האחרונים עלתה לאוויר סדרה של נעה קול בשם "מקום שמח". בפרק האחרון בסדרה, יש סצנה של מריבה זוגית בין ורד לבן, הדמויות הראשיות.

אני לא חושב שראיתי, שמעתי או קראתי ביצירה ספרותית על מריבה זוגית כל כך כואבת ואמיתית.

שניהם שבורים מחיי היום יום. מהעבודה, מהמריבות, מהילדים, ומהשגרה השוחקת. ורד כביכול לא מקבלת את זה, היא כועסת על עצמה ועל בן שהם לא יעקב ורחל. בן כועס גם הוא, על עצם הציפיה. נכון שזה שחוק, ומכוער, וכואב, אבל זה שלי, וזה החיים, וזה הדבר הכי מכוער והכי יפה שיש.

אז מי צודק. בן או ורד? בית שמאי ובית הלל, או רבי עקיבא? יעקב ורחל, או רבי עקיבא ורחל?

---

אני רוצה להכניס עוד אהבה למשוואה הזו. ואהבת את ה' אלוקיך. מסירות נפש בדבקות בה'. גם בזה ר' עקיבא היה עילוי, וגם כאן מתעורר אותו קושי. האם אנשים פשוטים יכולים לשחזר בתוך החיים שלהם את הרגע הזה של אהבת ה' של ר' עקיבא. יש לי הצעה.

---

סיפור: יהודי חסיד אחד, יצא מבית המדרש והתחיל לעשות עסקים. לאט לאט הוא שינה את אורחותיו וגם את בגדיו. אבל בכל יום כיפור הוא היה לובש את בגדי החסיד, נוסע לרבי ליחידות, ומתפלל בבית מדרשו.

השנים חלפו והוא הרגיש יותר ויותר צבוע עם בגדי החסיד. שנה אחת עשה מעשה ובא לרבי בבגדיו הרגילים. הרבי התאכזב. החסיד הסביר שלמעשה הוא מתלבש ככה שנים, והרבי אמר, אתה חושב שאני לא יודע איך אתה נראה? הענין הוא כזה. עד היום חשבתי שהבגדים הרגילים חיצוניים. פעם בשנה אתה נותן ביטוי מלא לעולם הפנימי שלך בלבוש. עכשיו הבנתי שזה לא נכון.

(זה סיפור מפורסם מאוד, גרסה יפה שלו מופיעה בספר "אש לא יכולה לנוח" של יואל שפיץ).

---

החיים שלנו הם עבודה. שגרה שוחקת. מריבות. ניהול בית. אנחנו דתיים. אבל איפה אהבת ה'? ולהבדיל- איפה הרומנטיקה?

חולת אהבה אני. איפשהו בפנים אנחנו חולי אהבה. גם כשלובשים את בגדי החול. פעם בשנה אנחנו לובשים את בגדי האהבה, כי זה מי שאנחנו בפנים, גם כאשר אנחנו בבגדים אחרים. ביום יום אנחנו חיים את החיים. אנחנו צריכים להחזיק כל הזמן את ה"פעם בשנה", להזהר לא לשכוח את הבגדים המיוחדים. לא לשכוח שאנחנו מאמינים אהבה. משוגעים מאהבה. כי חולת אהבה אני.