חולת אהבה אני. לשיר השירים
- עקיבא צוקרמן
- 20 באפר׳
- זמן קריאה 7 דקות
קראנו השבת בבית הכנסת את שיר השירים, אולי המגילה הפופולרית ביותר בתנ"ך. רבים נוהגים לקרוא אותה בליל הסדר ובשבת של פסח. בהרבה בתי כנסת נוהגים לקרוא אותה בכל שבת, קוראים אותה בתור סגולה לזיווג. אני רוצה לדבר על שיר השירים, ועל ההבדל בין המודל הרומנטי של הוליווד למגילה הזו.
אני רוצה לדבר על עברה מספר החוקים של מדינת ישראל שנקראת "שוטטות". אני רוצה לדבר גם על המסורתיות. ואני רוצה לפתוח בשיחה שהיתה לי עם יואב שורק לא מזמן.
יואב שורק הוא עיתונאי, פובליציסיט, חוקר והוגה דעות. הוא הקים את מוסף שבת של מקור ראשון, הוא הקים את כתב העת השילוח. הוא יוצר פורה מאוד. לאחרונה פגשתי אותו וישבתי איתו לשיחה ארוכה בפודקאסט שלי, שיג ושיח. בשיחה הוא סיפר לי על תנועה חדשה שהוא הקים "לכתחילה". אני אנסה להגדיר את מה שהתנועה הזו מבקשת לחולל כמו שאני הבנתי.
אני מקווה שאני לא מפרש לא נכון את הכוונות, אעשה את זה דרך דוגמא. לפי ההלכה צריך להתפלל שלוש תפילות ביום במנין. יש גדרים הלכתיים כמה אדם צריך להתאמץ בשביל זה. הבעיה היא שזה ממש קשה. לאדם עובד, איש משפחה, זה מאמץ בלתי רגיל. יש הרבה אנשים שעושים את המאמץ הזה, ויש גם הרבה מקומות עבודה שמשלבים את זה בסדר היום. ועדיין זה מאמץ שמביא לויתורים משמעותיים לאנשים עמוסים. המציאות היא שהרבה אנשים לא מתפללים במנין, ולפעמים גם לא מתפללים שלוש פעמים ביום.
אז מה הבעיה? לא כולם מקיימים את כל המצוות. יואב שורק חושב שזו בעיה. שזו דוגמא להלכה שצריך לנסח אותו לכתחילה באופן שמתאים לצורת החיים המודרנית. הפער הקיים בין ה"לכתחילה" לבין המציאות גורם לאנשים להרגיש שהם לא בסדר. המצפון הזה גורם לכך שאנשים מתרחקים. אם אני לא בסדר בזה, הם אומרים לעצמם, למה לעשות דברים בצורה חלקית? ניסוח מותאם יותר של ההלכה יעזור ליותר אנשים להתקרב. יואב שורק ותנועת לכתחילה מבקשים לפתור את הבעיה הזו, לנסח שפה הלכתית חדשה (זה קשור גם לשפה רוחנית רחבה יותר, של ארץ ישראל לעומת הגלות, אבל זה פחות הנקודה כאן מבחינתי).
גישה אחרת היא הגישה המסורתית.
לפני כמה שבועות הייתי בסמינר של תנועת "כולנא" בירוחם. "כולנא" מבקשת להרים את קרנה של המסורתיות הישראלית. הסמינר היה עשיר, מלמד ומרחיב דעת. המפגשים, ההרצאות והסדנאות היו הכי טובים שיכולתי לבקש. לאט לאט התפתחה שיחה ביני לבין כולנא, ובעזרת חבר טוב הגעתי למסקנה שאני "דתי מסורתי".
אני לא מייצג את כולנא, אני רוצה לשתף בנקודת המבט שלי מהרבה שנים של חשיבה וממה שפגשתי שם.
חילוניים הרבה פעמים לא מבינים מסורתיים. אם אתם לא מקבלים על עצמכם עול מלכות שמים ועול מצוות באמת, כמו שצריך, בשביל מה לקיים חלק מהמצוות? למה אתם לא מוותרים על הכל?
גם לדתיים יש ביקורת ומבט ציני על המסורתיות. אם אתם מאמינים בקב"ה, בתורה ובמצוות, בשבת ובטהרת המשפחה, למה אתם לא עושים את זה כמו שצריך?
תנועות כמו כולנא, והוגים שעוסקים בשנים האחרונות בתופעה הזו מנסים להסביר אותה.
במילים שלי, כמו שאני מבין את המהלך, מסורתיים לא מבקשים להקל, הם לא מבקשים שיגידו שהדרך שלהם היא דרך המלך של שמירת תורה ומצוות. הצדקות הלכתיות כאלה יהרסו את הדרך המסורתית. למסורתיים ברור ששמירת שבת זו שמירת שבת, ושלוש תפילות אלו שלוש תפילות. אבל אני בן אדם, ויש לי חולשות, ואני נמצא במקום שלי.
אני מדמיין דיאלוג בין לכתחילה לבין המסורתיות. יואב שורק יטען, אנחנו צריכים לנסח מחדש את הדרך הפשוטה יותר, בלי ההחמרות, לכתחילה. יגידו לו המסורתיים, בבקשה אל תיגע לנו בבית כנסת, אל תשנה את העולם הדתי כמו שהוא. אנחנו רוצים שהוא ישאר שם, במקום שלו, ואנחנו נשאר כאן, במקום שלנו.
האמת היא שהדרך המסורתית באמת לא מובנת. אציג את הקושי דרך הסיפור של סבא שלי ז"ל, אבא של אמא שלי. קראו לו צבי כהן. כשאמא שלי היתה נערה הוא, בא נאמר בלשון המעטה, לא הקפיד על קלה כבחמורה. הוא גדל בבית חסידי בפולין, ועבר את השואה. הגיע לארץ, נפצע קשה בקרב תל עזזיאת במלחמת העצמאות, ואחרי המלחמה בנה את חייו ומשפחתו בתל אביב בפרויקטים של בניה. בשבתות המשפחה היתה נוסעת לטיולים. אמא שלי למדה בבית ספר דתי, שהיה קרוב יותר, אבל אחרי שהם עברו דירה, אחיות שלה הקטנות, נרשמו לבית ספר ממלכתי, לא דתי. סבא השתגע מזה שהן לא למדו חומש כמו שצריך ורצה להעביר אותן לבית ספר דתי, רחוק יותר. הוא ישב אצל מנהל בית הספר, שהבין מהר מאוד שמולו יושב אדם שאינו שומר תורה ומצוות, ולא רצה לקבל את הדודות שלי לבית הספר. סבא שלי נורא נעלב, אני לא דתי?
כשאני חושב על זה, אני באמת לא מבין את סבא שלי. אתה יודע איך נראים חיי תורה ומצוות, ממה אתה מתפלא? ואם אתה מאמין בדרך הזו, למה אתה לא הולך בה כמו שצריך?
מגילת שיר השירים היתה בעייתית מאוד בעיני חכמים, הם לא היו מסוגלים לקרוא אותה ורצו להוציא אותה מכתבי הקודש. איך אפשר ללמוד בבית מדרש שיר מלא חשק ותיאורים גרפיים של נשיקות וחיבוקים?
עד שבא רבי עקיבא, הרומנטיקן, האוהב הגדול. ר' עקיבא שדרש "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה", ר' עקיבא האוהב הגדול של רחל. על שיר השירים הוא אמר, "אין כל העולם כלו כדאי כיום שניתן בו שיר השירים לישראל, שכל הכתובים קדש, ושיר השירים קדש קדשים".
הפתרון הוא ששיר השירים הוא משל לאהבות נשגבות, כנסת ישראל ורבונו של עולם, קודשא בריך הוא ושכינתיה.
הבעיה היא שלפני שלומדים את הנמשל, צריך ללמוד את המשל, להבין טוב את כל החלקים שלו. והאמת היא שגם זה לא פשוט, אבל למזלנו יש פתח מילוט גם מהצרה הזו. העברית המקראית, העברית של התנ"ך היא עברית אחרת משלנו. אנחנו לא מבינים עד הסוף מה קורה שם. ולא צריכים להעמיק וללמוד. הרבה מהפירושים עוסקים אך ורק ברובד הנמשל וככה יכול להיות לנו יותר נוח.
אני רוצה להתייחס לסצנה אחת משיר השירים. לדבר גם על המשל, ולהציע כיוון בנמשל.
הרומנטיקה ההוליוודית מלאה חתחתים. תנועת החיזור בנויה מהחסרון והמרחק. בדרך כלל היא מגיעה עד הרגע ממיס הלב של החתונה. בזה נגמר הסיפור.
שיר השירים, גם הוא, בנוי מהחומרים של חיזור, חסרון וגעגוע. אבל למגילה יש שני חלקים. בחלק הראשון הדוד ורעיה הם שני אוהבים רווקים. ואז מגיע הרגע של החתונה. זה רגע שיא, אבל גם אחריו שירי האהבה ממשיכים, ומתברר שחיי האוהבים הנשואים הם מורכבים, בנויים מעליות וירידיות.
החתונה מתוארת בסוף פרק ד.
"גן נָעוּל אֲחֹתִי כַלָּה גַּל נָעוּל מַעְיָן חָתוּם". הדוד מדבר בלשון נקיה על כך שהרעיה בתולה.
"יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ וְיֹאכַל פְּרִי מְגָדָיו". היא אומרת לו בתגובה, והופכת את "גני" ל"גנו".
"בָּאתִי לְגַנִּי אֲחֹתִי כַלָּה אָרִיתִי מוֹרִי עִם בְּשָׂמִי אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם דִּבְשִׁי שָׁתִיתִי יֵינִי עִם חֲלָבִי". הדוד נהנה מסעודתו ומזמין אורחים למשתה החתונה "אִכְלוּ רֵעִים שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים".
המשתה נגמר. כולם התפקחו. והדוד צריך ללכת לעבודה.
הוא חוזר הביתה בשעה מאוחרת ונתקל בדלת נעולה.
הרעיה גם היא עייפה אחרי יום ארוך. "אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר", היא מגלה. היא במצב תודעתי כפול. הגוף עייף מאוד, אבל עמוק בפנים הלב ער.
הגוף שומע את הדוד דופק בדלת.
קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק. פִּתְחִי לִי! אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי!" הדוד מבקש שתפתח את הדלת. קר וחשוך שם בחוץ, "שֶׁרֹּאשִׁי נִמְלָא טָל קְוֻצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה!".
"אין לי כח", אומרת הרעיה, "פָּשַׁטְתִּי אֶת כֻּתָּנְתִּי, אֵיכָכָה אֶלְבָּשֶׁנָּה!? רָחַצְתִּי אֶת רַגְלַי, אֵיכָכָה אֲטַנְּפֵם!?".
דּוֹדִי שָׁלַח יָדוֹ מִן הַחֹר, הוא מנסה לפתוח את הדלת, הרעיה ממשיכה לישון עוד קצת. עוד רגע אני אקום, היא אומרת לעצמה. קרה שם משהו בלב, ביד המציצה, המנסה לפתוח את הדלת "וּמֵעַי הָמוּ עָלָיו".
היא קמה עם פיג'מה, מוכנה באדיבותה לפתוח את הדלת לדוד. היא נגשת וכולה חשק וגעגוע, "קַמְתִּי אֲנִי לִפְתֹּחַ לְדוֹדִי וְיָדַי נָטְפוּ מוֹר וְאֶצְבְּעֹתַי מוֹר עֹבֵר עַל כַּפּוֹת הַמַּנְעוּל".
אבל, יש בעיה אחת. היא פספסה את הרגע הנכון.
"פָּתַחְתִּי אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי חָמַק עָבָר".
היא צועקת בקולי קולות, קוראת לדוד, אבל הוא לא עונה.
נַפְשִׁי יָצְאָה בְדַבְּרוֹ בִּקַּשְׁתִּיהוּ וְלֹא מְצָאתִיהוּ קְרָאתִיו וְלֹא עָנָנִי".
יש בתיאור הזה משהו כל כך אנושי. העייפות הזו של אדם שמגיע בערב הביתה. וקר לו. והרעיה שעבדה גם היא קשה כל היום והיא כבר במיטה.
ויש בתיאור הזה משהו כל כך אמיתי. זה נכון שכלפי חוץ אנחנו בשגרה עייפה ושחוקה. אבל יש שם משהו בפנים. יש שם לב. והלב מתעורר.
הדבר הזה נכון גם במערכת היחסים שבין אדם ואלוקיו. יש תורה ומצוות. יש מחויבויות. הן שגרתיות ומעייפות. והרבה פעמים אין כח. ולא קמים בזמן. וכשקמים זה כבר אחרי הזמן.
אם נחזור לויכוח הזה בין יואב שורק ולכתחילה, לבין כולנא והמסורתיות. אני חושב ששניהם עוסקים בדיוק בפער הזה, בקושי הזה שהמגילה מתארת.
אני חושב שהפתרון שהמסורתיים מציעים הוא פתרון נאמן יותר לתיאור של מגילת שיר השירים. אם ננמיך את הרף, נגיד שהכל בסדר, הרבה פעמים יצא משהו לא אמיתי ולא אמין. הרבה פעמים אנחנו לא רוצים להקל, אנחנו יודעים שמה שאנחנו עושים זה לא הכי בסדר. יחד עם זה אנחנו רוצים להגיד שמה שאנחנו עושים לא אומר עלינו הכל, אנחנו גם איפה שהלב שלנו נמצא והלב ער.
הרבה פעמים הדרך הזו נתפסת בטעות כדרך קלה יותר. אז אני רוצה להמשיך עוד שני פסוקים. אחרי שהרעיה קמה ומגלה שהדוד כבר הלך, היא יוצאת החוצה. היא רוצה לחפש אותו. לאן הוא הלך. איפה הוא ישן. כאן היא מסתכנת בסעיף פלילי מוזר שבוטל ביוזמת חבר הכנסת משה סלומון בנובמבר 2024 ונקרא "שוטטות". בחורה נשואה שמסתובבת לבד בלילה ברחובות, זה דבר שנתפס גם במסוכן, וגם כבעייתי. השוטטות הזו מביאה למפגש מאוד לא נעים עם שומרי העיר.
"מְצָאֻנִי הַשֹּׁמְרִים הַסֹּבְבִים בָּעִיר הִכּוּנִי פְצָעוּנִי נָשְׂאוּ אֶת רְדִידִי מֵעָלַי שֹׁמְרֵי הַחֹמוֹת".
לעצור אותה הם כנראה לא יכלו, הפתרונות שלהם היו ללמד אותה בשיטות אלימות לא לעשות את זה שוב. הם מחטיפים לה מכות, ומשחררים אותה בלי כיסוי הראש, ה"רדיד".
בדרך הביתה הרעיה מנסחת לעצמה את מה שתגיד לחברותיה.
"הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת ירושלים. אִם תִּמְצְאוּ אֶת דּוֹדִי, מַה תַּגִּידוּ לוֹ שֶׁחוֹלַת אַהֲבָה אָנִי?!".
בספר "מסורת הגיור" הרב מלמד מסביר שאי אפשר להכשיל את הגיור על כך שהגר לא מקיים את כל המצוות, בגלל שאף אחד לא מקיים את כל המצוות. במובן הזה כולנו מסורתיים. אני רוצה לנסות לנסח מה שאנחנו רוצים לומר לקב"ה.
"רבונו של עולם.
אנחנו לא תמיד הכי בסדר. אנחנו ישנים. אבל הלב שלנו ער.
לא תמיד אנחנו יודעים לקום בזמן, זה קשה. אבל אנחנו מחפשים אותך.
מחפשים בלילה וביום. מחפשים מתוך השגרה והקושי. מחפשים עם פיג'מה ועם בגדי עבודה. מחפשים ברחובות ובפקקים. מחפשים בכל דרך אפשרית וגם מוכנים לספוג מכות אם צריך.
אנחנו רק מבקשים להודיע קבל עם ועולם. ואנחנו מבקשים שזה יגיע לאהוב שלנו, אז מי שרואה אותו שיגיד לו.
"הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת ירושלים. אִם תִּמְצְאוּ אֶת דּוֹדִי, מַה תַּגִּידוּ לוֹ שֶׁחוֹלַת אַהֲבָה אָנִי?!".
הלב שלנו ער. חולה אהבה".
יש רגעים של חסד. רגעים שזה קורה, שדברים מסתדרים והאהבה הזו מתממשת, אנחנו מצליחים ומתפללים עם כל הלב והנשמה וגם עם הגוף. רגעים של התעלות בסעודת חג, בחברותא, בשיחה עם הילדים. שם מתגלה המקום האמיתי שבו נמצא הלב שלנו כל הזמן.
חולת אהבה אני.
Comments