אני רוצה לדבר על השאלה שהתעוררה, האם לומר קינות על השביעי באוקטובר. על הסיפור של ורד ומשפחת ליבשטיין, על המהות של אבלות ושל תשעה באב ועל עוצמת התקווה שבתוך השבר.
שמעתי בחיי שיעורים רבים. חלקם מרבנים ומרצים מצוינים. חלקם על חוסן, אמונה ותקווה.
מעולם לא קיבלתי שיעור כזה. על אמונה, ועין טובה, ועוצמה וכחות חיים. שיעור כל כך כן וחשוף ומלא עוצמה. שיעור כמו זה ששמעתי מורד ליבשטיין שסיפרה בליל תשעה באב על מה שהיא עברה בשבעה באוקטובר, ומה שהיא עוברת מאז.
ורד שכלה את בעלה, אופיר, שהיה המפקד שלי (סיפרתי עליו בטור לפרשת דברים). את אמא שלה, בלהה, את הבן שלה ניצן ואת אחיין שלה נטע. זכרונם לברכה. אלה בני משפחתה הקרובים שנהרגו, ויחד איתם חברים ושכנים רבים, חלקם עדיין חטופים בעזה.
ורד מובילה את הקמת האתר הזמני של קיבוץ כפר עזה בתוך קיבוץ רוחמה. פרויקט נוסף שהיא עסוקה בו הוא הקמת כפר נוער לילדים שהוא לאו דווקא לילדים בסיכון, אלא לילדים שקשה להם במסגרות רגילות. לכפר הנוער יקראו "נירים ניצן" על שם הבן שלה, ניצן, והמוסד "נירים" בו הוא למד בעצמו.
זה בלתי נתפס. אנחנו חיים שגרה ולא רחוק מאיתנו חיים אנשים שביקרו בגיהנם. אנחנו הולכים לעבודה, יוצאים לחופש, הולכים לקניות ומנקים את הבית, וגם מכינים גלידה לסוף הצום. בינינו חיים אנשים שהיו צריכים להחליט לאיזו משש עשרה הלוויות של הקיבוץ ללכת. באותו יום. יום אחרי יום. אחרי יום. והאנשים האלה גם הם הולכים למכולת. ומתנדבים. ומנקים את הבית, והולכים לבית ספר. ומשקמים ומשתקמים.
זו קינה. קינה שמתארת שבר, אללי לי. קינה שיש בה גם סיום עם טוויסט של תקווה, אללי לי.
לקראת תשעה באב אחת מקבוצות הווצאפ הרבניות שאני נמצא בהן התחילה לגעוש קצת. כמה רבנים שיתפו בקינות שהם מתכוונים להוסיף השנה על הטבח והחורבן שהתרחש בשמחת תורה, רבנים אחרים כתבו להם שלדעתם לא נכון לומר קינות. אחד כתב שזה לא הזמן, אחרים אמרו שזה לא חורבן, זה חלק מתהליך של גאולה, ולא נכון לומר על ארוע כזה קינות.
רוב הרבנים בקבוצה הזו גדולים וחכמים ממני. גם אלה שחושבים שלא נכון לקונן על השביעי באוקטובר (ביניהם הרב ויצן מפסגות, ששכל את בנו באותו היום). ובכל זאת ביקשתי לומר שם שאני לא מבין את הדיון. תראו כמה קינות נכתבו, כתבתי. אתם לא חייבים לומר את הקינה בעצמכם, וגם לא להתחבר לרעיון. אבל ציבור גדול מרגיש אבל ושבור ומבקש לבטא את זה מול הקב"ה. האם התפקיד של רבנים הוא לחנך בשעה כזו מול בקשה כזו? איזה מקום יש לאידיאולוגיה, לניתוחים הפילוסופיים מול סערת הרגשות הזו?
אחר כך הלכנו לבית כנסת ואמרנו קינות. ואחרי הקינות שמענו את ורד ליבשטיין. ורד סיפרה שכשהיו שואלים את אופיר איך החיים בנגב המערבי (הוא היה ראש מועצה אזורית שער הנגב) הוא היה אומר "תשעים וחמש אחוז גן עדן, חמישה אחוז גיהנם". אחרי שהוא נהרג המשפחה קיבלה גביע חדש לקידוש, עליו כתוב "מאה אחוז גן עדן". נראה לי שאת המיצוי של מאה אחוז גיהנם הם עברו בשביעי באוקטובר ובימים העוקבים.
הגיהנם של ורד התחיל בשש עשרים וארבע בבוקר. היא קמה לשירותים ושמעה רעש מוזר. בדיעבד התברר שהיו אלו רחפנים שנחתו בקיבוץ עוד לפני ה"צבע אדום". הגהינם המשיך בהודעה שהיא קיבלה דקות ספורות אחרי שהכל התחיל. "אמא מתה". אמא שלה רצתה לדעת מה קורה. היא יצאה רק לרגע מהממ"ד, קפצה להביא את הטלפון שהיא שכחה על הקלנועית בחוץ. ברגע הזה הם הספיקו להרוג אותה. בעלה של ורד, אופיר, יצא עם כיתת הכוננות. מהמועצה לא הפסיקו להתקשר ולחפש אותו. היא בדקה את המיקום של הטלפון שלו, וראתה שהוא מחוץ לבית. אה, הוא פה כבר, הוא בטח יגיע חזרה תוך שתי דקות, היא תיארה לעצמה. עברו כמה דקות, ועוד כמה דקות, ועוד, והוא לא חזר. הבן יצא להסתכל מהחלון, הבן דוד חיפה עליו ממול, ואז הם זיהו את הגופה. גם אופיר נהרג.
בן נוסף, ניצן, שסבל מחרדות ומפוסט טראומה גר לבד במגורי הצעירים. הוא שאל על אבא, וורד רצתה להגיד לו בשיחה. הוא לא הסכים לענות לטלפון בגלל שפחד לדבר בקול, ובמקביל דרש מורד שתעדכן אותו מה עם אבא. בהודעה. היא הבינה שהוא לא ידבר, ושלחה לו ווצאפ. "נכון, אבא מת". והוא לבד בדירה שלו. ואז אחרי כמה דקות "וגם סבתא". ואחרי כמה דקות נוספות "וגם נטע", בן דוד שלו שגר גם הוא במגורי הצעירים.
באיזשהו שלב ניצן עדכן שקיבל כדור ברגל. הוא הצליח לחסום את המחבלים עם הדלת, אבל נפצע בירך, והוא מאבד דם. המשפחה הסבירה לו בהתכתבות איך לעשות לעצמו חוסם עורקים וניסתה להפעיל את כל העולם שיגיעו לחלץ אותו. אבל אף אחד לא הגיע. בסביבות שלוש בצהריים נגמרה לו הבטריה.
במוצאי שבת, מאוחר מאוד בלילה, התחילו להגיע חילוצים. ורד התחננה שיגיעו אליהם. היא שמעה רכב מתקרב לבית. הרכב עצר, אבל אז הגיע מטח כבד מאוד של ירי והמחלצים נסוגו. כעבור שעתיים בערך שוב הגיע רכב, ושוב ירי מסיבי, ושוב חילוץ לאחור. לאט לאט הבוקר עלה, ועדיין אין מחלצים. רק באחת עשרה בבוקר הם סוף סוף יצליחו להגיע. החיילים שהצטופפו יחד איתם בדויד הביאו להם ביצות קינדר, הדבר הראשון שהילדים אכלו מאז הלכו לישון בליל שמחת תורה. קרוב לארבעים שעות לפני כן.
ביום שלישי לוויה ראשונה, של אופיר. ביום רביעי לוויה שניה של נטע. ביום חמישי הם לא היו מסוגלים ולקחו הפסקה. ביום שישי לוויה שלישית, של אמא. סוף סוף אפשר להרפות קצת ולשבת שבעה. אבל אז הגיעו קציני המשטרה. הם מצאו את מתחבא בשיחים. הוא קפץ מהחלון לחלץ את עצמו, ומת מאיבוד דם.
היו חיילים שהגיעו לכפר עזה. בטפטופים. למעלה מארבעים מהם נהרגו בקרבות. בלילה גם הגיעו לוחמי דובדבן במסה משמעותית יותר והתחילו חילוצים. אבל לא היה מי שינהל את הארוע. רק ביום רביעי בלילה חוסל המחבל האחרון. רק אז התחילו לסרוק ולטהר ולזהות.
"ניצן באמת היה יכול להנצל", ורד אומרת, "אבל אני בוחרת לא לראות את ההזנחה. אני בוחרת לראות את הטוב. עוד בממ"ד כשידעתי שאופיר ואמא שלי נהרגו נשבעתי לילדים שלי שאנחנו נחיה חיים מלאים ועשירים. ואנחנו חיים חיים מלאים ועשירים. זה לא קל. אנחנו עובדים בזה".
השבעה הסתיימה. וצריך לבנות חיים. ורד מחפשת עשיה ופרויקטים, אבל לקיבוץ כפר עזה אין הנהלה, כולם נהרגו. בני הקיבוץ חוזרים לאט לאט לבנות את מה שהיה, וורד מתגייסת לנהל את הקמת האתר הזמני ברוחמה.
אוי מה היה לנו.
אני לא יודע להגדיר חורבן. אני יודע שהסיפור ששמעתי הוא חתיכת חורבן איום ונורא. זוועות שלא שיערתי שיכולות להתרחש. כבר עשרה חודשים אני יודע שזה קרה, ועדיין זה עולה על כל דמיון. עוצמת הרגש מקשה על הדיון. אבל אני מבקש להתייחס גם לגופו של טיעון. האם נכון או לא לקונן על ארוע שהוא חלק מתהליך הגאולה.
השאלה הזו גרמה לי להתבונן מחדש באבל של תשעה באב, במשמעות של החורבן, ובקינות.
חורבן בית המקדש הראשון התרחש שבעים שנה לפני הבנין השני. הנבואה התכוונה שהבית השני יהיה גדול מהראשון. זה לא ארוע שהוא חלק מתהליך הגאולה? ובכל זאת אנחנו מתאבלים עליו.
מלחמת העולם השניה והשואה האיומה הסתיימו כשלוש שנים לפני הקמת מדינת ישראל. קשה לנתק בין הארועים הללו. ברור שחורבן החיים באירופה האיץ את הבניה המחודשת בארץ ישראל. האם זו סיבה לא להתאבל ולא לקונן על הזוועות?
אֶבֶל זה ארוע מורכב עבור אדם מאמין. אנחנו הרי מאמינים שבסופו של דבר הכל לטובה, והעולם הולך ומתבשם הולך ונגאל. זה נכון, אבל האבל מבקש מאיתנו לצמצם את נקודת המבט. אנחנו לא רגילים לבקשה כזו, אנחנו רגילים לדרישה להרחיב את נקודת המבט, וכאן קורה להפך. מבקשים מאיתנו לשים לב שגם אם בסוף זה מוביל לתיקון, עכשיו זה ארוע קשה וכואב. זה נכון שהוא חלק ממהלכים עצומים וגואלים, אבל לא רק.
מבית המדרש שמבקש לראות את תהליכי הגאולה והתמונה הרחבה הגיעה ההנחיה ההלכתית "חייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה" (ברכות ט, ה). ברטנורא (שם) מפרש שצריך לברך בשמחה ובלב טוב, והתוספות יום טוב (שם) מסביר שזה בגלל שגם ארוע שתחילתו רעה, סופו טובה. אחרי הפירושים הטובים והיפים אי אפשר להתעלם מההבדל בין הרעה לטובה. על בשורות טובות מברכים "הטוב והמיטיב" ועל שמועות רעות מברכים "דיין האמת". אף אחד לא העלה על דעתו לברך "הטוב והמיטיב" על דברים רעים. אפילו שבסוף מגיעה טובה. ולא רק גאולה, גם אם בטווח הנראה לעין אפשר לראות את היתרונות, אם הארוע עצמו הוא רע מברכים "דיין האמת".
גם אנשים מאמינים צריכים לצמצם את נקודת המבט ולהתאבל. יחד עם האבל ההלכה מנחה אותנו לא לאבד את קשר העין עם הגאולה והתיקון. לשים לב שהצער והכאב אמנם קובעים את עיקר היחס, שהוא אבלות, אבל צריך לראות אותם גם במבט רחב יותר.
ויש פה עוד סוגיה שצפה אצלי פתאום. בשולחן ערוך נפסק (או"ח תקסא) שהרואה ערי יהודה בחורבנן צריך לקרוע. מה עם הרואה את יישובי העוטף החרבים, השוממים והשרופים. האם צריך לקרוע?
שאלה. הדיון כאן הוא לא עיון הלכתי ממצה. אני רק רוצה להאיר פה את אחד השיקולים, עליו שמענו מורד. מה התוחלת של כפר עזה? וכנראה של עוד רבים מיישובי העוטף. יקח המון זמן. חלק גדול מהבתים חייבים שיפוץ רציני. ולפני שמתחילים לדבר על שיפוץ צריך הסדרי בטחון ברורים. אחרי שיהיו הסדרי הבטחון, צריך לראות מי רוצה ומוכן ומסוגל לחזור. ואז שיפוצים. אבל יש בתים, וגם שכונות שלמות, שאין בהם כבר מה לשפץ, הכל עפר ואפר.
כפר עזה יעברו בקרוב לרוחמה. בספטמבר אמורות להיות מוכנות הקראווילות הראשונות. בנובמבר האחרונות. ומה עם חזרה לכפר עזה? ורד עושה את החשבון ומסבירה שזה יקח לפחות שמונה שנים. הם חולמים על זה, אבל בינתיים לא שואלים אף אחד אם הוא רוצה ומתכנן לחזור.
תמונה מהשמיני באוקטובר שמצאתי בפייסבוק. ניצן עדיין נעדר.
אז תשעה באב זה יום שמבקש לעצור באבלות. היום, ואולי רק היום, לא ממשיכים לתמונה הרחבה יותר. תוך כדי קריאת איכה וקינות שמתי לב שגם את זה אנחנו לא מצליחים לעשות כמו שצריך. אפילו במגילת איכה שחכמים קוראים לה "קינות". היא הרי מסתיימת בתקווה ובתפילה. "הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם" (איכה ה, כא). אבל אז מופיע החשש המסתייג (שם פסוק כב): "כִּי אִם מָאֹס מְאַסְתָּנוּ קָצַפְתָּ עָלֵינוּ עַד מְאֹד". כלומר, אלא אם כן נמאס לך מאיתנו לגמרי, והסיפור נגמר. אבל אנחנו הרי לא מקבלים את זה ובסוף המגילה כל הקהל ביחד חוזר לפסוק שלפני כן וקורא אותו שוב. הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם!
הרבה מאוד קינות. מתארות חורבן, שבר וזוועות, אבל לא נעצרות שם. ממשיכות לתקווה.
הקינה "שומרון קול תתן" נסובה סביב הפסוק "וַתֹּאמֶר צִיּוֹן עֲזָבַנִי ה'" (ישעיהו מט, יד), והיא מסיימת: "חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כִּימֵי קַדְמוֹנַי/וְלֹא תֹאמַר צִיּוֹן עֲזָבַנִי יְיָ!" הקינה "אש תוקד" עושה השוואה בין איזה יופי היה "בצאתי ממצרים" לבין איזה נורא היה "בצאתי מירושלים". והיא מתסיימת כך: "שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה/וְנָס יָגוֹן וַאֲנָחָה/בְּשׁוּבִי לִירוּשָׁלָיִם"!
גם יגל הרוש בקינת בארי, וכמוהו רבים ממחברי הקינות החדשות, הלכו באותה הדרך. המשפט החוזר בקינת בארי הוא: "עֵינִי נוֹבְעָה מַיִם/מֵעֹמֶק שִׁבְרִי". הבית האחרון מסתיים: "וְעַתָּה קוּמָה/לְהָאִיר נֵרִי/וּבְעֵין רַחֲמֶיךָ/תְּרַפֵּא שִׁבְרִי/וְעֵינִי הַנּוֹבַעַת/תַּשְׁקֶה בְּאֵרִי"!
קשה לי להבין את אלה שטוענים שלא צריך לומר קינות בגלל שאנחנו בתוך תהליך של גאולה. הייתי רוצה להגיד להם, מי אמר לכם? מאיפה הבטחון? תשעה באב זה לא יום שצריך קצת יותר לחשוש בו? "אמר רבי יוחנן מאי דכתיב אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד וּמַקְשֶׁה לִבּוֹ יִפּוֹל בְּרָעָה" (משלי כח, יד; בגמרא בגיטין נה, ב). כך פותחת הגמרא את אגדות החורבן. זו ההקדמה לסיפור קמצא ובר קמצא ולסיפורי החורבן של טור מלכא וביתר. אז במיוחד לאור הנסיבות הרוחניות והבטחוניות, ובמיוחד בתשעה באב, אתם לא מפחדים? אתם לא חוששים שזה יכול להחרב? שאנחנו בסכנה?
אני רוצה לומר להם את הטיעון הזה.
אבל אז באה ורד. ורד שחוותה את הגיהנם על בשרה ממש. ורד שאומרת לנו שהיא משתדלת לראות את הדברים הטובים. ורד שכמו הקינות לא באמת מסוגלת לעצור באבל ובחורבן. ורד שבגבורה עילאית, באופן בלתי נתפס ממש, מתוך הגיהנם, השבר והחורבן, רואה טוב, עוסקת בתקווה, בבניה ובצמיחה. חיה חיים מלאים ועשירים.
אז אולי הם צודקים. ובאמת כל השבר הזה הוא חלק מתהליך של גאולה. אבל אולי בשביל לראות את זה חייבים רגע להתאבל ולקונן על זה.
תגובות