הארוע הכי פופולרי בשנה בבית הכנסת של עין הנצי"ב הוא קריאת מגילה בליל פורים.
זו עובדה משמחת מאוד.
והיא מייצרת אתגר:
על מנת לצאת ידי חובת קריאת מגילה צריך לשמוע את כל המילים, מתחילתה ועד סופה. בעל הקורא קורא מתוך מגילת קלף, והוא מתכוון להוציא את כל הציבור ידי חובה. אבל הקריאה ארוכה, יש הרבה ילדים. הם עסוקים בתחפושות ובחברים שלהם, ורבים מתקשים לשמוע את בעל הקורא. אני מניח שהאתגר הזה קיים גם בבתי כנסת אחרים.
הפתרון יכול להיות שימוש במיקרופון. פורים הוא לא יום שביתה ממלאכה, ומבחינה זו אין בעיה.
אבל כאן מתעוררת שאלה אחרת- האם אפשר לצאת ידי חובת קולו של בעל הקורא הנשמע מבעד לרמקולים? האם לא צריך לשמוע את הקול ה"אמיתי" של בעל הקורא?
כמו כמעט כל שאלה הלכתית, גם כאן יש מחלוקת וגישות שונות.
למעשה בעין הנצי"ב אנחנו משתמשים במיקרופון לקריאת המגילה, וזאת לאור שלושה שיקולים:
עוד לפני שאני הגעתי לקיבוץ נהגו כך על פי חכמי המקום, וצריך להזהר מאוד במנהגים.
נראה בעיני שהניתוח העקרוני שמציעים המתירים מכוון יותר.
בשיקול של חומרת החובה, לעומת הרווח של קריאה בציבור, נראה לי שנכון לנטות לקולא.
אציע כאן בקצרה את עיקרי הדיון.
א.
החובה היא לשמוע את קולו של בעל הקורא. כאשר משתמשים במיקרופון, הקול מתורגם לאותות אלקטרוניים ושוב יוצא לאוויר באופן מוגבר. השאלה היא אם זהו קולו של הקורא או לא.
ר' שלמה זלמן אוירבך סבר שאי אפשר לצאת ידי חובה היות וזה לא קול של אדם אלא של מכונה (קובץ מאמרים בענייני חשמל [ירושלים תשל"ח ]). כך סבר גם הרב עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר חלק א או"ח יט. הרב עובדיה יוסף מספר ששמע כך בעל פה מר' שלמה זלמן אוירבך, והוא מביא רשימת מקורות של רבנים שתפסו כך (ביניהם גם הרב עוזיאל).
מנגד גדולים אחרים סברו שהתרגום לאותות לא משנה את עובדת היות הקול קולו של הקורא. כך סבר ר' משה פיינשטיין בשו"ת אגרות משה (או"ח ב, קח. הוא סבר שלא לעשות כן בגלל חידושים וליצנות) והרב צבי פסח פרנק (מקראי קודש דיני חנוכה ופורים עמ' צו).
ב.
ר' יוסף ענגיל (גיליוני הש"ס ברכות כה) טוען שהשאלה שניסחתי לעיל לא נכונה. "קול" במהותו הוא לא עצם שאפשר לחלק בין "מקורי" לבין "לא מקורי". קול הוא גל, תנועה של אוויר. מי שגרם לתנועת האוויר שיוצאת מהרמקול ומגיעה לאוזני השומע הוא הקורא. מה אכפת לי אם הגל עבר אך ורק בתזוזות אוויר או גם בתזוזה של ממברנה או אותות דיגיטליים כאלה או אחרים?
למעשה הוא כתב שאי אפשר לקיים בזה מצוות של שמיעה, כיון שצריך לקרוא בקול "רגיל". נראה לי שבזמנו, כאשר הטלפונים בקושי התחילו, זה היה קול לא רגיל, אבל היום מבחינת האדם הממוצע אין כאן דרך של שינוי.
ג.
כיוון אחר שמייתר את השאלה הראשונה הוא דברים שמעיד הרב שלמה זלמן אוירבך במאמר שהובא לעיל ששמע בעל פה מהחזון איש. הוא אמר לו- בהלכה לא אכפת לנו מהגדרות עקרוניות, אכפת לנו איך הדברים נתפסים בעיני בני אדם, ואם הקול שברמקולים נתפס כקולו של הקורא- זה קולו של הקורא.
ד.
ישנה סוגיא במסכת ראש השנה שעוסקת בדרישה לשמוע את הקול המקורי. "התוקע לתוך הבור או לתוך הדות או לתוך הפיטס- אם קול שופר שמע- יצא, ואם קול הברה שמע- לא יצא" (בבלי ראש השנה כז, א).
חלק מהפוסקים נשענים על הגמרא הזו, בהוכיחם שצריך לשמוע את הקול המקורי ולא קול אחר. כך הביא המנחת אלעזר (ב, עב). אך מנגד הוא דחה, משום שזו דרישה שהקול לא ישתנה ולא הגדרה בקול, והדרישה הזו קיימת אך ורק במצוות תקיעת שופר ולא בקריאת מגילה. ועיין בביאור הלכה סימן תקפז שהפסול הזה הוא דווקא בקול שנחלש משמעותית, או שהקול וההד מעורבבים, או שהקול לא ברור. כלומר- גם בשופר נראה שהפסול הוא לא בגלל הגדרת הקול כאינו מקורי.
ה.
קריאת מגילה היא דברי סופרים, ובדברי סופרים הלך אחר המיקל.
אמנם המשנה ברורה כתב במקום אחד שצריך להקל בהם משום שהם דברי קבלה (תרצב טז) וזה על פי השאגת אריה (טורי אבן למגילה, דף ה עמוד ב) משום שהקב"ה ציוה על המגילה.
נראה שאין הלכה כדבריו. ראשית, כי השיטה הזו לא הכרחית מבחינה פרשנית (קיימו וקיבלו היהודים עליהם ועל זרעם). שנית, משום שמצאנו ראשונים רבים שמתבטאים להיפך (הר"ן מגילה ב, א; הריטב"א שם ה, ב; ועוד).
המשנה ברורה עצמו התבטא בכמה מקומות שעיקר הדין לקולא: סימן תרפח סעיף ד (ס"ק ט), לגבי קריאה יומיים למקומות המסופקים אם מוקפות חומה או לא. בסימן תרפז לגבי מי נדחה מפני מי, שקריאת מגילה נדחית מפני מצוות דאורייתא.
נראה שאפשר היה לדון בקריאת מגילה של יום. אבל קריאת שמע של לילה, תוספות אומרים שהיא לא הקריאה העיקרית אלא תוספת גרידא (ולכן נאמר שמי שקורא לפני הזמן קורא רק ביום). והנודע ביהודה (מהדורה קמא או"ח מא) פרש שדברי בעל השאגת אריה, שדברי קבלה כדברי תורה, הם רק לגבי קריאת מגילה של יום. המשנה ברורה אימץ את זה בשאלה אם כוונה מעכבת יציאה ידי חובה, שבלילה ודאי שלא (תרצ ס"ק מא בשער הציון בשם הישועות יעקב).
ו.
קריאת מגילה נקראת "עשה דרבים" לענין שדוחה אבלות. ההתכנסות של כל הקהילה יחדיו, כבימים ההם, יש לה ערך גדול ופרסומי ניסא. ולכן יש ערך בכך שציבור גדול מצליח להתכנס יחד.
למעשה, הסברות של ר' יוסף ענגיל, או החזון איש, משכנעות.
בנוסף- קריאת מגילה, וקריאת מגילה של לילה בודאי, היא מדברי סופרים, ובדברי סופרים הלך אחר המיקל.
בנוסף- הרב עובדיה יוסף שהחמיר, הציע שאם השומעים יכולים לשמוע גם בלי הרמקולים, הרמקולים לא מפריעים להם לצאת ידי חובה. לכן- גם אם זה לא מועיל, זה ודאי לא מזיק. ונראה שבדיוק בכך יש תועלת, באנשים ששומעים אבל מרגישים שלא שומעים מספיק ובדיוק, והרמקולים רק מייצבים ומחזקים את שמיעתם.
לאור כל השיקולים הללו, נראה שבמקום שיש בכך צורך, הנכון הוא לקרוא יחד ברוב עם ובמיקרופון.
Comments