אני רוצה לדבר על קרח ומשה. על האיסור להחזיק במחלוקת, ועל אמתי מגד ו"להיות ראוי". לפני כן אני רוצה לשתף אתכם בשאלה שמעסיקה אותי מאוד בחודשים האחרונים.
יש בחברה שלנו מחלוקות. מחלוקת על איך צריכה להיראות מערכת המשפט. מחלוקת על איך להילחם ולעשות הסכמים. המחלוקת הזו היא מחלוקת אמיתית. יש שתי עמדות וכל אחד חושב שהוא צודק, מציע דרך יותר יעילה ויותר מוסרית.
זו לא מחלוקת תיאורטית. היא מחלוקת פוליטית. אנשים מנסים לקדם החלטות ביצועיות על ידי מוסדות השלטון לאור התפיסה שהם חושבים שהיא אמיתית. הצד השני גם הוא לא מחכה בשקט, ומנסה לסכל את הצעדים הללו.
אנחנו זקוקים לאחדות. אם לא נילחם יחד לא נוכל לחיות פה. לא נוכל לפתח פה כלכלה משגשגת ומערכת בטחונית עתירת תקציבים ומוטיבציה.
וכאן עולה השאלה: איך אפשר לעשות אחדות? האם לוותר על העמדה שאני מחזיק בה? הרי אני חושב שאני צודק, ואני חושב שהצד השני טועה. לדרוש מהצד השני לוותר על העמדה שלו? הם הרי גם בטוחים שהם צודקים. אז איך עושים אחדות?
אני רוצה לנסות להקשיב לפרשת קרח. על דרך ההתנהלות של משה מול קורח ועדתו. אבל לפני כן לדבר על תפיסה פסיכולוגית של עובד סוציאלי ישראלי בשם אמתי מגד. הוא כתב ספר בשם "להיות ראוי" שעוסק בראוּיוּת.
מגד טוען שיש לאדם שלוש עמדות פנימיות אפשריות ביחס לסביבה: מובסות, תובענות וראוּיוּת.
מובסות היא עמדה של ויתור מוחלט על הרצונות והאינטרסים שלי. "לא מגיע לי". הדוגמא הקיצונית לסוג כזה של קרבנות הוא אשה מוכה. דוגמא פחות קיצונית היא האמא או הסבתא שדואגת כל הזמן לכולם עד שהיא גמורה ונהיית חולה. אם נחפור טוב, נמצא שלכולנו יש הקשרים שבהם אנחנו מובסים.
תובענות היא תמונת מראה של מובסות. "מגיע לי"! התדר של העמדה הזו הוא צעקה שבאה לכסות על תחושת חוסר קשה שאולי באמת לא מגיע לי כלום ובאופן עמוק היא מאוד קרובה אליה.
בין שתי העמדות הללו נמצאת הראוּיוּת. אדם שמרגיש ראוי הוא אדם ענייני שלוקח אחריות ופחות עסוק בסביבה. מה שאי אפשר להשיג- מוותרים עליו, בלי להתלונן על אשמים. אם יש אפשרות להשיג- הוא יעבוד קשה בשביל להשיג אותו. תלונות יכולות להיות מוצדקות אבל הוא מוותר עליהן כי הן לא מקדמות אותו בכלום. תחושת הקיום הבסיסית ביותר של הראוי נמצאת בתוכו פנימה. התודעה הזו מאפשרת להיות אדם מאוד נדיב. עוזר לאחרים. בלי התנשאות. ובלי פחד שיקחו לו. ממקום מאוד ובטוח.
בואו נתבונן רגע במה שקורה בפרשת קורח. קורח מערער על המנהיגות של משה באופן קשה. צעקני ומאשים.
משה מגיב מיד בענייניות- בואו נעשה את מבחן הקטורת. "והיה האיש אשר יבחר ה' הוא הקדוש".
מה התגובה של מחנה קורח? במקום תגובה בא דיבור נוסף של משה. אני מעריך שזה בעקבות צעקות של עדת קרח שלא מקבלת את ההצעה של משה. אז משה ממשיך ומנסה לשכנע אותם.
גם עם דתן ואבירם משה מנסה לפתור את המשבר והוא שולח לקרוא להם. התגובה שלהם אלימה ותוקפנית. תגובה תובענית. בסגנון ה"מגיע לי". לא רק שהוצאת אותנו מארץ טובה, גם לא הבאת לנו במקומה כלום. מוות במדבר. גם אם תנקר לנו את העיניים אנחנו איתך לא מדברים.
כאן משה נשבר. הוא כועס ולא מבין. עשיתי להם משהו רע? כלום לא לקחתי מהם! אבל אחרי הכעס הוא חוזר לענייניות. מנסה בשכנועים על מבחן הקטורת ואז והולך למחנה של דתן ואבירם כדי לדבר איתם. וכאן אומר לנו ריש לקיש (בבלי סנהדרין קי, א):
"ויקם משה וילך אל דתן ואבירם". אמר ר"ל מכאן שאין מחזיקין במחלוקת.
הרב צחי להמן הסב את תשומת ליבי לכך שריש לקיש לומד את זה מההתנהלות של משה שנכנס פנימה לגוב האריות וממשיך לנסות למצות כל פתרון מול דתן ואבירם. מתנהל בראוּיוּת.
בשביל מריבה צריך שני צדדים. אם יש צד אחד שלא מתנהל בתבוסתנות או תובענות אלא בראוּיוּת- אין מריבה. בפרשת קרח לא היתה מריבה כי משה הגיב למפגינים בצורה עניינית, הציע פתרונות וניסה לשכנע, בא לדבר איתם. עשה הכל ולא החזיק במחלוקת.
איך עושים אחדות עם הצד השני? לא מחרימים אנשים. לא מחרימים מפלגות ומחנות. לא מאפשרים שידרסו אותי, אבל גם לא צועקים בחזרה. מנהלים פוליטיקה עניינית של ראוּיוּת. זו תהיה פוליטיקה פרגמטית שמוותרת על מה שאי אפשר להשיג, ולוקחת אחריות על מה שאפשר להשיג. לא מתלוננת ומאשימה. לא מציגה כל הזמן עמדות לעומתיות.
אם יורשה לי. אני חושב שהחטא שלנו הוא חטא ההחזקה במחלוקת. העובדה שהמערכות והמפלגות והזרמים החולקים אחד עם השני- מחרימים אחד את השני. צועקים אחד על השני. לא רק במובן של הצעקה, במובן של תגובת מריבה. של לעשות להם דווקא, של לחטוף כמה שיותר מהר וחזק כדי שהצד השני חלילה לא ישתלטו על זה. מחנה ביבי ורק לא ביבי. המחאה והממשלה. התקשורת וערוץ 14. התקשורת והימין. בג"ץ והפוליטיקאים. היועצים המשפטיים וחברי הממשלה. מלחמת כל בכל. החרמה, החרפה והקצנה. תבוסתנות שמשולבת בתובענות, צעקות "מגיע לי" יחד עם מקומות של התנהלות של "לא מגיע לי". אין ראוּיוּת. אין ענייניות.
זהו החטא וזהו גם העונש. כל כך הרבה דברים מתפרקים בדרך הזו. כל כך הרבה מערכות שצריכות שיחזיקו אותן, שצריכות ענייניות, שצריכות חריצות ומקצועיות יוצאות נפסדות. אנחנו זקוקים לממלכתיות שמכבדת מערכת פוליטית, תקשורתית, משפטית ופקידותית שיש בה עמדות שונות משלי. זה בסדר להתווכח בלהט ולעשות פוליטיקה כל עוד למשחק הפוליטי יש גבולות עניניים סבירים. ערכים ממלכתיים שנובעים מתוך בטחון עצמי שאנחנו לא אויבים אלא יריבים פוליטיים.
אחרי האש ואחרי בליעת האדמה הקב"ה מתעקש על עוד מבחן. מבחן המטות. בסופו מתקבלים שלושה עשר מטות. כל אחד משבט אחר, כל אחד עם שם אחר. כולם ביחד גורמים לשבט של אהרן להצמיח פרח, ציץ ושקדים. מטה אהרן בתוך מטותם. אהרן הכהן זקוק לשנים עשר השבטים ושנים עשר השבטים זקוקים לו. המחלוקת, המפלגות השונות, השבטים השונים והגוונים השונים יכולים וצריכים להיות דבר מצמיח ופורה.
זה תלוי בנו.
Comments