הדרשה הזו לא נכתבה לפרשת עקב. היא עוסקת ביום הכיפורים, והיא נכתבה ונאמרה בליל יום הכיפורים האחרון, שזה אומר ימים ספורים לפני שפרצה המלחמה. הדרשה הזו עוסקת בבטחון עצמי מופרז, ובחטא שכחת ה' וחשבתי שנכון לפרסם אותה בפרשת עקב שעוסקת בכך בהרחבה. הדרשה הזו מדברת לא מעט על מלחמת יום הכיפורים, שפרצה חמישים שנה בדיוק לפני שהדברים נאמרו. היא מקבלת הקשר חדש אחרי שפרצה המלחמה בשמחת תורה. ובעיני כחה יפה גם מול המלחמה שאנחנו עדיין נלחמים.
אתמול היתה לי שיחה עם מישהו. הוא אמר לי שיום הכיפורים הוא יום קשה. לא בגלל הצום, בגלל האווירה הכבדה. תחושת האשמה והאפסות.
האמת היא שאני תופס אחרת לגמרי את יום הכיפורים. "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים" (משנה תענית ד, ו). הגמרא מבארת שיום הכיפורים הוא יום טוב משום שיש בו סליחה ומחילה. זה לא יום דין. כי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ (ויקרא טז, ל). יום הכיפורים הוא יום האהבה. יום הברית. יום הקרבה לקב"ה. יום שהקב"ה מנקה אותנו. מכפר ומטהר אותנו.
נכון שיום הכיפורים הוא גם יום נורא. במובן של יראת הרוממות. יום של שגב. לא יום מצחיק וקליל. אבל זו יראה מתוך רוממות ומתוך קרבה, יראה מרוממת ומזככת. יראה משמחת.
במחשבה שניה יש פה עוד משהו שקשה לקבל אותו. אבל גם לדבר מה הנוסף הזה יש צד חיובי וטוב. מיד נסביר אותו, אבל רגע על חמשת העינויים.
התורה מצווה אותנו תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם (ויקרא טז, כט). איך מענים את הנפש? אכילה ושתיה ותשמיש המיטה הם באמת ההנאות החומריות הבסיסיות ביותר של בני האדם. וטבעי שהם נמצאות ברשימה. גם את סיכה ורחיצה אפשר לקבל. אבל אם יש עינוי מוזר בין החמישה, זה נעילת הסנדל. מה הוא עושה שם? לא רק שהוא המוזר שברשימה, האופן שבו הוא מתורגם להלכה לא מסתדר לנו. אסור לנעול נעלי עור. מי מאיתנו נועל נעלי עור ביום יום? חקלאים ופועלים. אבל אנשים שעובדים בעבודה משרדית, מה להם ולנעלי עור? וגם אנשים שרגילים לנעול נעלי עור, האם הם מתענים עם נעלי בד? האם הם מתענים עם סנדלי שורש?
הנעליים הם סמל לכח. כח דריסה וכיבוש. המשנה במסכת שבת מלמדת על גזרה לא לצאת בשבת עם סנדל המסומר, סנדל של לוחמים. אנחנו משתמשים במגף כמטאפורה לשלטון חזק- תחת המגף הרומי. או תחת המגף הנאצי. יש מקומות שבהם האדם נדרש לכבוש את יכולת הכיבוש שלו. לא להביא לידי ביטוי כח פיזי וצבאי. במקום של גילוי שכינה. מיד אחרי מעמד הר סיני התורה מצווה לבנות מזבח, אבל לא לבנות אותו מאבני גזית. כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלְלֶהָ (שמות כ, כא). נראה שכך יש להבין את הציוויים הראשונים על הימנעות מנעילת הסנדל. בהתגלות הראשונה למשה בסנה הוא קודם כל הצטווה- שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא (שמות ג, ה). אתה לא הולך להלחם עם פרעה. תשאיר את זה לי. תסיר את הנעליים ותתמסר אלי. אני צריך אותך בתור שליח שלי לפרעה ובתור שליח לעם ישראל.
הפעם הבאה שאנחנו שומעים על ציווי להסרת הנעליים היא אצל יהושע כאשר הוא נכנס לארץ. יהושע צריך להלחם בעצמו. להוביל צבא. אבל את המלחמה הראשונה הקב"ה נלחם עבורו. במלחמת יריחו עם ישראל רק הסתובב שבעה ימים מסביב לעיר. הקב"ה הוא זה שהפיל את החומות ועשה עבורם את רוב העבודה. ולכן גם השלל לא היה שייך להם. לפני המלחמה מגיע אל יהושע שר צבא ה'. הוא מצווה את יהושע- שַׁל נַעַלְךָ מֵעַל רַגְלֶךָ (יהושע ה, טו). לא נעליך ברבים, אלא נעלך. נעל אחת. נעל אחת אתה משאיר, אתה פועל, אתה מוביל, אתה תוקף ואתה כובש. ואת הנעל השניה אתה צריך להסיר. לא לשכוח שהקב"ה איתך במרדפים. זה לא אתה לבד.
הסכנה הגדולה שבארץ ישראל היא סכנת הגאווה. סכנת שכחת ה'. ויהושע יחד עם כל ישראל לוקים בזה. החטא הוא חטא כפול. זרוע אחת שלו- מודיעינית. השניה- רוחנית. וכמעט שאי אפשר להבדיל ביניהן. עכן לוקח מהחרם. הוא מבטא בזה הלך רוח של התרסה כלפי האיסור- אנחנו כבשנו. אנחנו הצלחנו. מגיע לנו לקחת מהחרם! במקביל ההכנות למלחמה הן הכנות רשלניות. הערכת המודיעין היא שצריך אלפים או שלושת אלפים איש. מתייחסים להבדל של חמישים אחוז בסדר הכחות כהבדל זניח. מזלזלים ביכולות של האויב. לא מנסים לעשות תחבולה. ונוחלים כשלון חרוץ שכמעט ומביא ליאוש מוחלט. הקב"ה מעביר את יהושע תהליך. ויהושע צריך לעבור את התהליך הזה יחד עם אנשי המודיעין ומפקדי הצבא. שיעור שבעצם טמון כבר בשליחות של שר צבא ה' שמגיע ליהושע ומצווה עליו- שַׁל נַעַלְךָ מֵעַל רַגְלֶךָ
זכרון של ילד קטן. זכרון שלא יכול להמחות. זכרון שהלך והעמיק עם השנים. ילד שקיבל משימה בבית הספר להביא מהבית ציור וסיפור ממלחמות ישראל. אני כבר לא זוכר אם זה היה ליום הזכרון, או ליום העצמאות, או לארוע אחר. הלכתי לאבא, שביד אומן, בלי הכנה מוקדמת, השאיר על הדף רישום של חייל בעמדת תצפית. הזכרון שלו מרמת הגולן לפני חמישים שנה. הייתי רחוק אז מלהבין את המשמעות של המלחמה. את הפצע העמוק שהיא הותירה. אבל המילים נחרתו בליבי. אבא מצביע על הדף. "אתה רואה את הדף הזה? החייל ירד מהעמדה והיה חיוור כמוהו. הוא אומר ליה-יה (יורם יאיר שהיה מג"ד 50 במלחמה)- טורים בלתי נגמרים של טנקים סוריים בדרך אלינו". גדוד חמישים נסוג מהרמה והשאיר את הבמה לגבורת לוחמי השיריון שבלמו בגופם את ההתקפה הסורית. אבל יה-יה נשאר למעלה. כח מהגדוד שיצא באותו הבוקר לאייש את תל סאקי בפיקודו של סגן מנחם אנסבכר נשאר לכוד בתל סאקי. נגמ"ש שיצא לחלץ אותם נתקל במארב וכל הלוחמים נהרגו. לא היה מה לעשות, אבל יה-יה נשאר ברמה. לא הפסיק לדבר איתם בקשר. להגיד שמגיעים אליהם עוד מעט. לא הפסיק לשקר להם בשביל שיחזיקו מעמד עוד קצת ועוד קצת.
האינדיקציות למלחמת יום הכיפורים היו ברורות. החל מהכרזות מפורשות של מנהיג מצרים אנואר סאדאת על הכנות למלחמה כוללת. דרך פינוי משפחות היועצים הסובייטים. ותגבור בלתי פוסק של כחות צבאיים בסמוך לתעלה. גם ברמה, למפקדים בשטח ברור היה שהולכת לפרוץ מלחמה. או לפחות יום קרב בעצימות גבוהה מאוד. הם ראו את מאות ואלפי הטנקים הסוריים מצטברים מעבר לקווים. מסדר גודל של כשש מאות טנקים שעומדים מול הרמה, לסדר גודל של למעלה מאלף טנקים, כולל טנקים שיועדו לחציית תעלות נ"ט. וסוללות נ"מ שקודמו לחזית. המחטי"ם, מפקדי האוגדות ואפילו אלוף הפיקוד התכוננו מבחינתם למלחמה. ברמת קבלת ההחלטות וההכנות שהיו בידיהם. המוסד גם הוא התריע בדרכו. המלך חוסיין גם הוא העבר מסר בפגישה סודית עם ראש הממשלה גולדה מאיר. אבל ראש אמ"ן יחד עם המטה שלו, ושר הבטחון משה דיין, עמדו על כך שלא יכולה לפרוץ מלחמה. המצרים יודעים שאין להם סיכוי, ועד שהם לא ישלימו הכנות שכוללות אמצעים שעדיין לא היו בידיהם- הצבא המצרי והצבא הסורי לא יפרצו במלחמה. וחוץ מזה- גם אם כן תפרוץ מלחמה, הכחות הסדירים יכולים לסכל את צליחת התעלה ואת הפלישה הסורית ברמה. זו היתה התפיסה של האנשים שנהנו מההילה הבטחונית. והאנשים האלה, כמו יהושע בעי, נפלו על פניהם. כשפרצה המלחמה והתבררו מימדי השבר הם כמעט ונשברו, לא יכלו לתפקד.
הצבא המצרי בפירוש ניצל את הזחיחות הישראלית. עם סיום מלחמת ששת הימים נאצר האזין לכל סיפורי הגבורה הישראלים. האזין ורשם. דייק לעצמו את התפיסה הישראלית, את היכולות, את הבטחון העצמי, ואת הכשלים שמסתתרים בדברים שנאמרו מעל במות פומביות. רשם, ובנה תפיסה שלימה של הכנה למלחמה כוללת. כזו שתוכל לנצל את החולשות הישראליות, ובהן עודף הבטחון העצמי ואי הטיפול בכשלים.
הבונקר בתל סאקי 73. מיגונית המוות על יד קיבוץ רעים 23.
יום הכיפורים הוא יום שמח. אלא שצריך לעשות ביום הזה משהו שקצת קשה לנו בתור בני אדם. להוריד את הנעליים. לעמוד לפני ה'. להכיר בכך שאנחנו לא יכולים לבד. כך עובדת כפרת יום הכיפורים- הקב"ה מכפר על חטאינו ואנחנו כמעט פסיביים לחלוטין. הרמב"ם דייק את הביטוי שמופיע בתורה- "שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן" (ויקרא כג, לב) ודייק שאנחנו נדרשים בעצם לשביתה לא רק ממלאכה, אלא שביתה מאכילה ושתיה, שביתה מנעילת נעליים, שביתה מכל פעילות אנושית. אנחנו נדרשים להיות פסיביים לחלוטין וליפול על זרועותיו המושטות של אב הרחמן. לשחרר. זה דבר כל כך קשה, אנחנו חסרי בטחון הרבה פעמים. לא מסוגלים להביט נכוחה במגבלות הכח שלנו, לא מסוגלים לסמוך על ולתת אמון. וזה מה שאנחנו נדרשים ביום הכיפורים.
ביום הכיפורים אנחנו מסירים את נעלי העור, את הנעליים הצבאיות. ביום שבו התברר שהכח של הנעליים האלה באמת מוגבל.
"מאת ה' היתה זאת היא נפלאת בעינינו". סיפר הרב מידן, ראש ישיבת הר עציון, שהשתתף בקרבות הבלימה ברמה, ומהם בכיבוש המובלעת הסורית:
באמצע הקרב, ביום שני, אני מסתכל ורואה מצד ימין שלי את הרי צפת ואני יודע שאנחנו הטנקים האחרונים שעומדים בדרך ואם הם עוברים אותנו הם נוסעים לצפת. זה היה קרב מאוד קיומי. וביום חמישי אחרי הצהריים, אני עומד ליד מזרעת בית ג'ן, ואת מה אני רואה? את האורות של דמשק. ואני אומר, איך הקב"ה נותן לי שתי חוויות כאלה באותו שבוע בין שני לחמישי, יוצאי מצרים לא זכו לכזה דבר!
אלה היו ימים שבכלל לא היינו אנחנו, מה שיקרה איתנו היה ממש לא חשוב, מה שחשוב היה שעם ישראל ימשיך. דבר כזה יכול להשפיע על האישיות. יצאתי מהמלחמה הזאת, כמה שיישמע מוזר, מאוד אופטימי. אני ראיתי במלחמה יותר מאשר את האסון - ראיתי את הישועה. הקב"ה הציל אותנו ונתן לנו את הכח ואת האנשים שלא מאבדים את העשתונות, אנשים שאתה יכול ללכת איתם. אני רואה איך אנשים בחירוק שיניים מתגברים וממשיכים ומצליחים, ואני מסתכל ואומר - יש לנו כוחות, וכמה אני יכול ללמוד מהם.
כעוצמת ההפתעה. כעוצמת נפילת ראשי המערכת על פניהם. כן עוצמת הגבורה. עוצמת הנחישות והיצירתיות. עוצמת כח העמידה ועוצמת הניצחון. ואף יותר ממנה שבעתיים.
הרמב"ם כותב בהלכות מלכים ומלחמותיהם, שכאשר אדם נלחם אסור לו לחשוב על בניו ובני ביתו. על חבריו. לוחמי מלחמת יום הכיפורים, ולוחמי צה"ל לדורותיו לימדו אותנו שהלכה לא כמו הרמב"ם. הרעות. והקשר העמוק לנצח ישראל. אלה הם מכפילי הכח של הלוחמים שלנו שלא נפלו על פניהם.
יום הכיפורים הוא יום האהבה בין עם ישראל לבין הקב"ה. יום של התמסרות. של הסרת נעליים. של הבנה של מה שאנחנו לא יכולים לעשות והקב"ה יכול לעשות עבורנו. יום שבו הקב"ה מכפר על חטאינו. לא בשביל היחידים. לא בשביל הצדיקים ולא בשביל הרשעים. בשביל כלל ישראל. כולם יחד מתכללים ומתבטלים לכנסת ישראל. את הנקודה הפנימית הזו. את היחד הזה ששמר עלינו במלחמת יום הכיפורים. את הגבורה של אנשים שחזרו שוב ושוב לטנקים אחרי שנפגעו. שהעזו לעמוד בעמדות אש כשלא היה להם סיכוי. שיצאו לעוד גיחה ולעוד גיחה. שחילצו את חבריהם תחת אש תופת. הכל בשם רעות הלוחמים ולמען עם ישראל. אנחנו חייבים לשמור על הנכס הזה ועל הנקודה הפנימית האחדותית הזו. על נצח ישראל.
יש מקווה שעשוי מטיפות מים. ויש מקווה שעשוי מהיחד של עם ישראל. אמר רבי עקיבא, אשריכם ישראל לפני מי אתם מיטהרים. מי מטהר אתכם. אביכם שבשמים. ואומר- מקווה ישראל ה'. מקווה שנקרא- מקווה ישראל. מקווה נצח ישראל.
נצח ישראל לא ישקר. ולא ינחם. כי לא אדם הוא להנחם. לדורות נמשיך לעמוד בברית. יחד. נצח ישראל. מקווה ישראל. יחפים. לפני ה'. "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם" כשאתם יחד "לפני ה' תטהרו".
גמר חתימה טובה.
הלוואי שנקבל משהו מהאופטימיות של הרב מידן. מהישועה המהירה של יום הכיפרים. הלוואי שנפנים את השיעור של הסרת הנעליים. הלוואי שיהיה לנו הכח הצבאי. שנוכל לומר כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה. ושנזכור את ה' א-לקינו כִּי הוּא הַנֹּתֵן לנו כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל לְמַעַן הָקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶינו כַּיּוֹם הַזֶּה (על פי דברים ח, יח).
Comments