אני רוצה לדבר על הנזיר. על חזרה בתשובה. על שבירת פרדיגמות. ועל הרב אלישיב קנוהל.
בפרשת נשוא התורה מציעה מסלול של נזירות. לא שותים יין, לא מסתפרים ולא נטמאים למתים. חכמים לא ראו את הנזירות בעין יפה. האם אמרו שיש בזה מידה מסוימת של חטא. מגיל מאוד צעיר חינכו אותנו שהתורה לא רוצה שנתנתק מהחיים. בנצרות הנזירות היא אידיאל. התורה מדריכה אותנו לחיות את החיים במלואם ובקדושה. אז למה נכתבה פרשת הנזיר?
אני רוצה להציע איזשהו כיוון. אבל לפני כן לספר על המפגש שלי עם הרב אלישיב קנוהל.
בשנה האחרונה שלי בישיבת הר עציון הלכתי לשמש את הרב אלישיב קנוהל. גרנו אז באלון שבות. הרב קנוהל גר בכפר עציון, מאוד קרוב לאלון שבות. הרב קנוהל כתב את הספר "איש אשה". הספר הזה פרסם אותו בתור מומחה לטהרת המשפחה. פעמים רבות שאלתי אותו שאלות בהלכה ובשלב מסוים רציתי ללכת אליו ולשמש אותו. לראות איך הוא פוסק.
הוא תלה פתק על לוח המודעות בחדר האוכל- אני מבקש שתפסיקו לקרוא לי טופל'ה. מהיום תקראו לי אלישיב.
הרב קנוהל היה קיבוצניק אמיתי. איש פשוט. נעים. מכניס אורחים. כולם בקיבוץ קראו לו אלישיב. אהבת התורה שלו היתה פשוטה ואותנטית. היה בה משהו חתרני. הוא למד בישיבה, היה אברך, מבחינתו זו לא היה מה שהוא עשה. הוא עשה את זה בתור קיבוצניק. יש את עובדי הגד"ש, יש את עובדי המטבח, ויש את האברך. וככה הוא גם הפך להיות הרב של הקיבוץ בתור חבר, חלק בלתי נפרד מהחבורה, לא משום עמדה מתנשאת, כשווה בין שווים. אף אחד בקיבוץ לא קרא לו הרב. הוא היה ראש מחלקת נישואין בצהר. הכלל של צהר הוא שרבנים חייבים ללבוש חליפה בחופות. היה לכלל הזה יוצא מן הכלל אחד. הרב אלישיב. הוא לא לבש חליפה, והאמת היא שעם הכריזמה שלו הוא לא היה צריך.
הרב קנוהל היה אדם עסוק מאוד, והיה מסיים יום עבודה הרבה פעמים בשעות מאוחרות. כשהתקשרתי אליו והוא לא ענה, ידעתי שבערב אני אקבל שיחה: "שלום, מדבר אלישיב קנוהל, חיפשתם אותי?". הוא חזר לכל מספר שהתקשר אליו.
הרב קנוהל קיבל אותי בסבר פנים יפות. הוא הסביר לי את התפיסה ההלכתית שלו, הראה לי איך הוא ניגש לשאלות. איך הוא משווה צבעים. היה לו בבית לוח של טמבור. וגם פד מלוכלך מבדיקת דם. הייתי אצלו כמה פעמים, עד שבשלב מסוים הרגשתי שהוא לא הבין מה אני רוצה ממנו. אתה יודע מה זה צבע אדום? למדת הלכות נידה? יופי. אתה לא צריך אותי.
בערך באותו הזמן התברר שהרב קנוהל חלה בסרטן. כמה חודשים אחר כך הוא נפטר. הלוויה היתה ביום שישי בכפר עציון והגיעו אליה באמת המון אנשים. אחד המספידים היה אח של הרב אלישיב. ישראל קנוהל. חוקר תנ"ך מהאוניברסיטה העברית. הוא סיפר על הילדות של הרב אלישיב. האמת היא שבכלל לא קראו אלישיב. קראו לו- טופל'ה. והוא גם לא היה כזה צדיק. הוא נער שובב שעשה המון שטויות.
בתיכון הוא היה במשך כמה שבועות בישיבת מרכז במסגרת תכנית יא של הקיבוץ. הוא חזר מהישיבה והפך לאדם אחר. לומד תורה. ירא שמים. רציני. הוא תלה פתק על לוח המודעות בחדר האוכל-אני מבקש שתפסיקו לקרוא לי טופל'ה, מהיום תקראו לי אלישיב. מאיפה זה בא לו? הוא בסך הכל ביקש לקיים הלכה בהלכות תשובה כמו שהיא כתובה ברמב"ם (ב, ד):
מדרכי התשובה להיות השב צועק תמיד לפני השם בבכי ובתחנונים ועושה צדקה כפי כחו ומתרחק הרבה מן הדבר שחטא בו ומשנה שמו כלומר אני אחר ואיני אותו האיש שעשה אותן המעשים ומשנה מעשיו כולן לטובה.
הרב קוק לימד אותנו שהתשובה היא דרך חיים. תנועה של בירור ותיקון והתעלות שאדם צריך להיות בה כל הזמן. אבל לפעמים צריך משהו אחר. לפעמים נדרש שינוי קיצוני. שינוי שם מוחלט.
מייקל אייזנברג הציע שלשם כך נועדה פרשת הנזיר, להביא לשבירת פרדיגמות. הנזירות גורמת לאדם להתנתק מהחברה. הוא לא יכול להשתתף בארועי אבל בעקבות איסור הטומאה. הוא לא יכול להשתתף בחתונות וארועים שמחים בשל האיסור על שתיית יין. הוא נתפס אחר בעקבות המראה המוזר והשיער הארוך. ההתנתקות הזו גורמת לעצירה. היא מאפשרת לבחון הכל מחדש. לשבור פרדיגמות. אבל זה לא נעצר כאן. בסופה של הנזירות הנזיר חייב להסתפר ולחזור למחנה. עכשיו הוא יכול וצריך לבנות תדמית חדשה, מקום חדש בחברה, ובמקביל לבנות פרדיגמות חדשות, דרך חיים שונה.
אנחנו לא עוסקים בחשבונות שמים. ודאי לא באסון כמו שקרה לנו. שמעורר שאלות עצומות. מספרים על הרב עמיטל שפגש את אבא קובנר. אבא קובנר שאל אותו- איך אתה יכול להאמין באלוהים אחרי מה שראית? הרב עמיטל אמר לו- אני מילא. איך אפשר להמשיך להאמין באדם אחרי מה שראית?
אני לא מרגיש שיש לי את הכלים לעסוק בחשבונות. אני מבקש שנאמץ את השאלה של הרב עמיטל, על האדם. אבל לא כלפי חוץ. בצד השני ישנם אנשים רשעים. הרשעות שלהם בלתי נתפסת. אבל יש מקום לשאול- במה אנחנו היינו לא בסדר. מה אנחנו עשינו שאפשר את המצב הזה. יש אסונות או דברים קשים שקורים במסגרת מה שאנחנו מכירים על המציאות. דברים כאלה אולי קוראים לנו להתעורר לתשובה רגילה. חשבון המעשים. בקשה לשיפור עצמי והתעלות. אסון כמו שקרה לנו לא קורא לתשובה רגילה. אסון כזה קורא לשבירת פרדיגמות. שלא נהיה ערלי לב. שנשבר יחד עם האסון הזה. שנפתח את הלב לשבר הזה. שהוא יביא לתיקון אישי. וחברתי. ולאומי.
אנחנו שקועים בתוך הבוץ ולא יכולים לראות את ההיסטוריה ממבט על. אני מקווה ומאמין שישנם זרמי עומק שמתרחשים. אני מקווה ומאמין שהם זרמים מתקנים. עלינו מוטל לא להיות ערלי לב. לפתוח את הלבבות. להשבר. לחשוב מחדש ולתקן.
Comments