אני רוצה לדבר על הרס יצירתי, על נסיגות והתקדמות בעם ישראל, על ימי בין המצרים ועל המסעות והמוצאות של פרשת מסעי.
ישנו מושג בכלכלה שנקרא "הרס יצירתי". הכוונה היא להרס שמאפשר לדברים אחרים לצמוח. טכנולוגיה חדשה, למשל, יכולה לשפר את הכלכלה, אבל במקביל היא פוגעת בתעשיות הישנות. כאשר תעשיה מסוימת נקלעת לקושי, פעמים רבות ישנה התגייסות חברתית להגן עליה, להזרים אליה כסף ציבורי ולחסום את המתחרים החדשים שמשיגים את גבולה כדי שלא תהרס. החסימה הזו מונעת קידמה טכנולוגית. בטווח הקצר אולי יש כאן הרס, אבל בטווח הארוך, ולכלל האוכלוסיה, יש כאן צמיחה כלכלית ושיפור ברמת החיים. כך מגדיר את המושג "הרס יצירתי" הכלכלן ד"ר אורי כץ בספר שלו "כסף כחול לבן":
קידמה טכנולוגית, ארגונית, מדעית ותרבותית איננה תהליך קל. היא מחייבת הרס יצירתי. הרס יצירתי הוא מושג שפותח בידי הכלכלן ג'וזף שומפטר והמשמעות שלו היא שינוי דרמטי של הסדרים חברתיים ומוסדיים ותיקים המתחייב מן הקידמה. בני אדם נדרשים לשנות את האופן שבו התרגלו לפעול במשך שנים רבות, תעשיות שלמות קורסות, מסורות עתיקות נזנחות, פרות קדושות מובלות לשחיטה, אליטות ותיקות עלולות ליפול ממעמדן ואליטות חדשות נישאות אל על. על מנת לאפשר להרס היצירתי להתרחש, נדרש להרוס את הסבך הבלתי נראה והבלתי חדיר לכאורה של חוקים, רגולציות ומנהגים, אשר מקבע את החברה בדמותה הנוכחית ומונע ממנה להשתנות; והתהליך הזה מעורר מתנגדים רבים ובעלי עוצמה לקידמה.
במילים אחרות, פעמים רבות מה שבאינטואיציה שלנו נחווה כהרסני, למעשה הוא חלק מתהליך בניה מחודשת, חזקה יותר ועמוקה יותר.
המאה התשע עשרה והמאה העשרים היו מאות סוערות מאוד עבור העולם היהודי. האמנציפציה, שיוויון הזכויות ששטף את מערב אירופה, הביא איתו הזדמנויות חדשות ומופלאות עבור יהודי אירופה. במקביל הוא החריב את הקהילה היהודית המסורתית והביא איתו גל עצום של חילון והתבוללות. התוצאה שלו, בסופו של דבר, היתה אנטישמיות חריפה הרבה יותר. גלי האנטישמיות של המאה התשע עשרה והמאה העשרים העלו באש והפכו לאפר את יהדות אירופה. האנטישמיות הזו היא מה שגרם להקמתה של התנועה הציונית, ביסוסו של היישוב היהודי המתחדש, ותקומת מדינת ישראל.
מה שהיה נראה כפריחה הוביל להרס. ההרס הנורא הוביל לבנין חדש.
גם בתוך התהליך הציוני היו רגעים של נסיגה ומשבר. המושבה פתח תקוה קמה, ונכשלה. המושבה ראש פינה קמה, ונכשלה. המושבה ראשון לציון קמה, ונכשלה. הכשלונות הללו גרמו לאנשים רבים לחזור לאירופה או לנסות את מזלם בארצות הברית. בתקופות קשות של יאוש מר היו בארץ גלים של התאבדויות.
אחד המשברים הגדולים של היישוב היהודי היה בחודש אב לפני 95 שנה, בפרעות תרפ"ט. ביום אחד נרצחו בחברון 67 יהודים, שאר היהודים פונו מהעיר. כמה ימים לאחר מכן נרצחו בצפת 18 יהודים. גל של טרור התפשט בכל הארץ, וסך הכל נהרגו באותו החודש 133 יהודים (הישוב היהודי באותם ימים מנה כמאה וחמישים אלף איש). הבריטים צידדו בערבים, פרסמו דוח שמאשים את היהודים, וספר לבן שמגביל באופן חמור עליה ורכישת קרקעות.
היום כבר אפשר לראות את התקופות הללו במבט היסטורי, לראות איך הכשלונות הם חלק מתהליך ההתפתחות. הרב קוק ביקש לאמץ את המבט הזה בזמן אמת. כך הוא כתב בתשרי תרפ"ה בעקבות מאורעות חודש אב הסמוך (מאמרי הראיה, "שובו לבצרון"):
כל מי שהוא עוקב את סדרי הישוב, מראשית צעדיו עד עכשיו, יכול הוא להראות בחוש, איך שמכל ירידה אשר סבלנו נצמחה אח"כ עליה והתפתחות יותר גדולה, וצעד של דליגה לטובה יצא מכל משבר. במהלך הישוב ישנן לזה דוגמאות רבות. ומה יש לדבר על דבר הירידה הגדולה והמשבר הגדול של תקופת המלחמה והארבה שנצטרף עמה, אשר כל לב חרד לשקיעת ישובנו ונפילתו המוחלטה. והנה ראינו עין בעין איך שמתוך המחשכים יצא לנו אור גדול, והישוב המצומצם רחבו גבוליו ובאה ארץ ישראל למדרגתה הישובית שהיא עומדת בה היום. הרי ראינו במדה זעירה את הגואל שנכסה וחזר ונגלה לנו.
האסון המרכזי שבגינו צמנו בשבעה עשר בתמוז הוא הבקעת העיר. זה אסון שהוביל בסופו של דבר לחורבן, אבל זכריה הנביא ראה בזה הזדמנות חדשה. הוא ראה איש מודד את ירושלים, והתוצאות כנראה היו עלובות ומאכזבות. המלאך שדיבר איתו הציע לו לראות את היעדר החומות באופן אחר לגמרי. כך הוא אמר לזכריה (זכריה ב, ח-ט):
פְּרָזוֹת תֵּשֵׁב יְרוּשָׁלַיִם מֵרֹב אָדָם וּבְהֵמָה בְּתוֹכָהּ. וַאֲנִי אֶהְיֶה לָּהּ נְאֻם יְהוָה חוֹמַת אֵשׁ סָבִיב וּלְכָבוֹד אֶהְיֶה בְתוֹכָהּ.
גם שבירת הלוחות היתה אסון שהגיע בעקבות חטא חמור, אבל הוביל ליצירת לוחות שניים שנעשו על ידי משה, ובאו יחד עם ברית מידות הרחמים. יש כאן שבר שמוביל לאסון אבל מאפשר צמיחה. התענית והתשובה מבקשים מאיתנו לתקן את מה שדרוש כדי לאפשר את הבניה המחודשת.
הספר כסף כחול לבן שהזכרנו בפתיחה עוסק בכלכלה הישראלית. נקודת הפתיחה של הספר היא חורבן בית המקדש. המחבר מנתח מנקודת מבט כלכלית מפתיעה ומופלאה את הקניינים המשמעותיים שעם ישראל קנה בזכות היציאה לגלות. את ההתנהלות הדמוקרטית, את החשיבות של לימוד התורה שהחליפה את עבודת הקרבנות, ואת הגמישות שהביאו איתם חיי הנידודים.
זו גם מה שעושה רשימת המסעות של פרשת מסעי. קראנו כבר את כל הסיפורים, אבל לא ראינו תמונה מלאה. יש דברים שאי אפשר לראות ככה. בלי תרשים גדול. בלי מפה. יש הבדל גדול מאוד בין התמונה שאנחנו רואים דרך העיניים שלנו בזמן אמת לבין תמונה גדולה שנגלית ממבט על.
המסעות האלה הובילו ממצרים לארץ ישראל, אבל היו ביניהם מסעות שהלכנו בהם אחורה. מסעות שהתרחשו בהם דברים שליליים. היו תכניות שהתבטלו. ובכל זאת, בתמונה הגדולה, ככה נראה התהליך הזה. ולהביט בו רגע אחד לפני הכניסה לארץ זה דבר גדול.
יש במסעות ביטוי מיוחד "מוצאיהם" (במדבר לג, ב):
וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה' וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם.
מה זה מוצאיהם? נקודת ההתחלה. התחלה וסוף. אז אני מבין מה זה "מוצאיהם למסעיהם". אבל מה זה "מסעיהם למוצאיהם"? זה המסעות שהיו בכיוון ההפוך. שחזרו אחורה. גם הם חלק מהתהליך הארוך, מהמסע לארץ ישראל. גם זה חלק מהדרך הארוכה העולה מעלה מעלה.
אנחנו נמצאים ברגע כזה של אסון ומשבר. הוא מחייב אותנו לשאוב ממעיינות הנצח של עם ישראל אופטימיות ותקווה. הוא מחייב אותנו לעשות עבודה קשה ולתקן דברים מקולקלים. זה רגע היסטורי. הוא בוודאי ישפיע על ההיסטוריה. מבט לאחור יכול לתת לנו לחלוחית של תקווה. מבט כזה יכול להראות לנו שרגעים של שבר הם רגעים שצמחו מהם דברים חדשים מתוקנים יותר. בעזרת ה' גם מהשבר הזה, נצא חזקים יותר, חכמים יותר, מתוקנים יותר ומלוכדים יותר. זה תלוי גם בנו.
Comments