ברק חירם צדק.
אני רוצה לדבר על הדברים שלו שעוררו סערה. ועל עושר שיש בו קללה וברכה. אני רוצה לדבר על פינוק, על עבודת ה' בשמחה ובטוב לבב ועל פרשת כי תבוא.
בתחילת המלחמה היו סביב ברק חירם סערות. הירי של הטנק על הבית של פסי, הראיון לניו-יורק טיימס ול'עובדה' והתחקיר של הקרב אותו הוא הוביל. סוף סוף הוא התמנה למפקד אוגדת עזה, התפקיד אותו היה אמור לקבל לפני המלחמה אבל אז בנאום בטקס חילופי המפקדים הוא שוב הרגיז את כולם בדברים שאמר.
"עמידתנו איתנה, בניגוד מוחלט לתרבות הישראלית, המנותקת ממחויבות עברה ומעול עתידה ומתמסרת אל הרגע. מבעד לעטיפת ההנאה וההוללות, צפים הערכים והאמונות העתיקות שמאחדים את כולנו".
ברק חירם צדק. עוד מעט אסביר למה אני חושב ככה, אבל לפני כן אני רוצה לומר שזה לא מספיק להיות צודק. העברת ביקורת יעילה זו אומנות. כשאדם מטיף לחברה מעמדה מתנשאת יודעת כל הוא מרגיז את כולם ואף אחד לא מקשיב. יש דרך להעביר את אותם מסרים בעדינות, לשם כך נברא הסאב-טקסט. לו רק היה מתנסח יותר טוב, הוא היה יכול גם להשמע.
ולעצם הענין אני חושב שהביקורת על הנהנתנות מהדהדת מסר שרמוז בפרשת כי תבוא.
הצורך הבסיסי ביותר של כולנו הוא לשרוד. בשביל זה אנחנו עובדים קשה מאוד. במשך רוב שנות ההיסטוריה, סכנת רעב היתה אפשרות ממשית עבור רוב האוכלוסיה. בעשרות השנים האחרונות, באזורים רבים בעולם וביניהם בישראל, הצליחו לנצח את הרעב בעזרת הקידמה הטכנולוגית והשוק המפותח, בעזרת עושר. עושר מביא איתו יתרונות רבים כמו בטחון, שקט והנאה.
אבל עושר עלול גם להזיק. הוא מעניק לאדם עוצמה, והעוצמה גורמת לו לרצות להחצין אותה. נסים טאלב, בספר שלו "חשיפה לסיכון" טוען שהשוק יודע לנצל את החולשה של העשירים. הוא מייצר מוצרים יקרים בהגזמה, כמו מנות גורמה עם מאות מרכיבים או שעוני יוקרה חסרי ערך פונקציונלי. עשירים קונים אותם כדי שתהיה משמעות לכסף שלהם, ככה הם מביאים לידי ביטוי את העוצמה שבאה איתו. הצרכנות הזו היא כלוב של זהב. העשיר מפתח תלות אובססיבית בניואנסים הזויים. במקום להעלות את רמת החיים, מנקודה מסוימת העושר מוריד אותה. הוא הופך להיות מטרה בפני עצמה, אנשים מוכנים להקריב עבורו את ההנאות הפשוטות של החיים. אוכל פשוט ומנחם כמו מנה-פלאפל או משולש פיצה כבר לא טעים להם.
"תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל". האמירה הביקורתית הזו מופיעה בפרשה אחרי רשימה ארוכה ומפורטת של קללות. רגילים לומר שהביקורת הזו מופנית כלפי אדם ששרוי בעצבות ולא בשמחה. השבוע, כשקראתי את הפרשה, חשבתי שאולי זה מופנה כלפי זוג מעניין שמופיע בקללות.
הָאִישׁ הָרַךְ בְּךָ וְהֶעָנֹג מְאֹד תֵּרַע עֵינוֹ בְאָחִיו... הָרַכָּה בְךָ וְהָעֲנֻגָּה אֲשֶׁר לֹא נִסְּתָה כַף רַגְלָהּ הַצֵּג עַל הָאָרֶץ מֵהִתְעַנֵּג וּמֵרֹךְ תֵּרַע עֵינָהּ בְּאִישׁ חֵיקָהּ...
האיש הרך והענוג והאשה הרכה והענוגה. הזוג הזה מפונק בצורה קיצונית, והוא סובל מאוד. הסבל שלהם לא נובע רק מהצרות. הוא מועצם מאוד מכך שהם לא מסוגלים להתמודד עם המציאות. הם סובלים, מתוסכלים ואז מפנים את הרגשות הקשים כלפי חוץ, מקנאים ושונאים את הסביבה הקרובה ביותר שלהם.
"תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל". השפע הא-לקי הוא הברכה שלנו, אבל זו ברכה שיש בה סיכון. ספר דברים כולו עוסק בסכנה הזו. בפינוק חסר הגבולות שמביא לשכחת ה', בעושר שמור לבעליו לרעתו, מזיק ומנוון במקום להקל. פרשת הקללות מציגה את התמונה הקטסטרופלית של עונש אלקי וקללה שבאים יחד עם חוסר מסוגלות להתמודד עם המציאות.
אחד המכשולים הקשים שהעושר מעניק לאדם הוא ביחס לילדים. ג'ונתן היידט הוא פסיכולוג חברתי יהודי אמריקאי. בספר שלו "the anxious generation" הוא מדבר על התנהלות הורית שמעודדת התפתחות חרדה. יש לה שני צירים, פיזי וּוִירטואלי. בעולם האמיתי, טוען היידט, הורים מגוננים על הילדים בצורה מוגזמת, לא נותנים להם להניח את רגליהם על הארץ לבד. בעולם הוירטואלי ההורים לא מספיק מגנים על הילדים שלהם, אין להם מושג איפה הם מסתובבים ולאילו מקומות הם מגיעים.
"תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל". כאשר יש לאדם גבולות שנובעים מעולם ערכי אליו הוא מחויב, הוא מוגן מהנזק של העושר. התורה העניקה לנו ערכים. צדק ומשפט, הכרת הטוב וקדושה. על מנת לממש את הערכים הללו, התורה העניקה לנו גבולות ואיסורים, ולצידם חובות מעשיות שתובעות מאיתנו עבודה ומאמץ. התורה מכוונת אותנו להשתמש בשפע הא-לקי, בעושר שלנו. בעזרתו, ובעזרת הכחות והכשרונות שלנו, לבנות עם שחי את ערכי התורה בארץ ישראל. הערכים, הגבולות שסביבם, והעבודה בדרך למימושם, הם אלה שהופכים את העושר לברכה. וכך אפשר לעבוד את ה' בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל.
Comments