פרשת חוקת. חיים ומוות, טהרה וטומאה, איצטרובלים ועצי אורן

אני רוצה לדבר על המוות. אבל לפני כן משהו קטן על עצי אורן ואיצטרובלים.

חורשות אורנים הן חורשות דליקות מאוד. בקיץ הישראלי, במזג אוויר חם ויבש, השֹרף והאיצטרובלים נדלקים בקלות. השריפות הללו לא מקטינות את החורש ואולי אפשר לומר שהן מטפחות אותו. הרגעים שבהם מתרחש פוטנציאל הצמיחה וההתפשטות המשמעותי ביותר, הם דווקא הרגעים של השריפה. האוויר מלא באפר והכל שרוף ומפויח. בדיוק אז נפתחים האיצטרובלים, האבקנים שלהם מתפזרים ונקלטים, ודור חדש של עצים עתיד להופיע. חוקרים מצאו שהחורפים שאחרי שריפות פוריים משמעותית מעונות אחרות.

איך זה קורה? לאיצטרובל יש תכונה מעניינת מאוד- קור ולחות גורמים לו להסגר. האיצטרובלים הזכריים לא יכולים לפזר אבקנים, והאיצטרובלים הנקביים לא יכולים לקלוט אותם. הכל סגור. חום ויובש גורמים לאיצטרובלים להפתח, והם תנאים אופטימליים לפיזור וקליטה של אבקנים, וליצירת עצים חדשים.

פרשת חוקת פותחת בפרשיית פרה אדומה. יש בפרשיית פרה שני נושאים: חלק אחד עוסק בטומאת המת, באופן שבו היא מתפשטת ועוברת והחלק השני עוסק בדרך ההיטהרות, בשריפת הפרה ובהזאה על הטמאים. אם אני הייתי מסדר את הפרשה הייתי פותח בטומאת המת והלכותיה ואחר כך עובר לענין הפרה ולטהרה מטומאת המת. הפרשה מסודרת הפוך. קודם כל פרה אדומה. קודם כל טהרה, ורק אחר כך המוות וטומאתו.

---

המוות הוא חידה אפלה. הוא נוכח בחיים שלנו באופן מסוים. החוויה של פרידה, דיבור עם אדם שהולך אל מותו רגע לפני שהוא נמצא מעבר לחומה הנסתרת של המוות, היא חווית שגב. נגיעה במוות בתוך מרחב החיים. יחד עם הנוכחות שלו, המוות הוא כל כך רחוק ואפל ונסתר ומלא טומאה.

המוות יסודו בחטא. "בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת" (בראשית ב, יז). המוות גורם לטומאה. המוות גורם לנו לפחד ובכי. אבל באופן בלתי מוסבר המוות אחוז בצורה כל כך חזקה בהתחלה של חיים חדשים.

ההגיון אומר- כשהמוות מתרבה, היאוש מתרבה ואין לאנשים כח להוליד ילדים. הניסיון מלמד שההפך הוא הנכון. שנים של מלחמות או צרות רעות וקשות גורמות לתופעות של "בייבי-בום", האחזות חזקה, פרדוקסלית, לא מובנת, בחיים.

העוצמה החידתית הזו באה לידי ביטוי באופן שבו מסודרת פרשת פרה אדומה. במשך שלושים ושמונה שנה עם ישראל עוסק במוות ובטומאתו. מלווים את מתי המדבר שבוע אחרי שבוע אל מותם. אני מוכן להמר שבתקופה הזו היו במחנה ישראל הרבה מאוד שיעורי הלכה שעסקו בלוויות, בקבורה, באבלות ובטומאת מת.

התורה מדלגת על שלושים ושמונה שנות המדבר שלא היה בהם דיבור אלוקי. במקום לעסוק במוות ובטומאה שמילאה את השנים הללו, התורה בוחרת להתחיל מהטהרה. היא קודם כל מלמדת על יצירת אפר הפרה, איך ברגע השריפה והחדלון נולדת הטהרה מתוך מעיין החיים. רק אחרי שנבראה הטהרה, עכשיו אפשר גם ללמוד את השיעור שעוסק בטומאת המת.

ככה מסודת פרשת פרה אדומה וככה מתנהל מחזור החיים של העצים המחטניים. החיים והטהרה מופיעים קודם לשריפה ולמוות, ואז נולדים מתוכם שוב.

אנחנו מדברים בפרדוקסים. בדברים לא מובנים ולא מתקבלים, ובכל זאת נוגעים במקומות עמוקים מאוד של קיום. של מוות ושל חיים. אי אפשר שלא לדבר במעגל היסטורי. לא מובן. בלתי אפשרי. אבל קיים. אולי היינו יותר אמיתיים אם היינו שותקים, אבל אי אפשר, והדברים כנאמרים מאליהם.

בעינינו ראינו את חזון העצמות היבשות. את הרוח החיה שמפיחה בהם חיים. בגלות עם ישראל היה במצב של מוות. של חדלון. לא שלושים ושמונה שנה, אלא מאות ואלפי שנים. ואם יש רגע שבו הגוויה של עם ישראל קיבלה חיים חדשים, אם יש רגע של הולדת לגאולה, למדינת ישראל, לעם שלנו, הוא התרחש דווקא ברגע הנורא והקשה ביותר של המוות, מתוך ענני האפר והעשן הסמיכים של משרפות מחנות ההשמדה.

תמונת העבר הזו יכולה וצריכה לחזק אותנו. בשמיני עצרת פגשנו במוות בצורה כל כך נוראה ואיומה. יחד איתו ומתוכו התגלו ומתגלים כחות חיים בלתי נדלים. גבורה צבאית ואזרחית, עוצמות שאי אפשר לתאר במילים. אנחנו מתמודדים עם המוות, עם מתי המלחמה ועם איום מאוד קשה על החיים שלנו פה בארץ הזו. אנחנו אחוזים בכל הכח בחיים ויודעים בעומק שרגעים אסוניים כאלה מסוגלים ללדת גאולה, להפיח חיים בעצמות יבשות.

החיים חזקים מן המוות.

הטהרה חזקה מן הטומאה.

היא איטית ממנה, אבל מטהרת אותה ומתגברת עליה.

היא נמצאת שם והיא מתגלה בדיוק ברגעים הללו במלוא עוצמתה. 

המוות והחיים, היצירה והחדלון, הם חלק מהחיים, והם מעבר לחיים ולקיום. הם חידה. הם חוקה וגזירה שאי אפשר להבין. ובאופן פרדוקסלי הם נעוצים אחד בשני.

העולם הולך ומתעלה. הולך ומזדכך. הולך ומיטהר. הולך ונגאל.

וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יֵצְאוּ מַיִם חַיִּים מִירוּשָׁלַ͏ִם (זכריה יד, ח).

וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם (דברים ד, ד).