בשיעורי קליעה בטירונות למדנו את חוקי הבליסטיקה. אם תשים את הכוונת בדיוק על המטרה, לא תפגע. יש כח משיכה, והכדור נופל תוך כדי שהוא מתקדם. ככל שמכוונים רחוק יותר צריך לכוון גבוה יותר. פיצוי בליסטי, זה נקרא.
כשהגענו לטנקים, למדנו על החשיבות של הזנת הטווח בירי. כאן כבר יש מחשב שמקבל את נתוני הטווח מהמט"ל- מד טווח לייזר, משקלל אותם עם סוג הפגז והתנאים השונים, ופותח זווית הגבהה אוטומטית. לצד התותח יש תוף טווחים. כשהמחשב לא עובד, מזינים בו טווח לפי סוג תחמושת וכך לפתוח זווית הגבהה באופן ידני.
חוקי הבליסטיקה הם משל מצוין לפער שבין חזון למציאות. רעיונות הם יפים מאוד בתיאוריה, אבל כשהם נוגעים בקרקע המציאות מתרחש בהם מה שמקס ובר קרא "התפוגגות הקסם". הבעיות מתחילות, והמימוש בדרך כלל לא קרוב למה שתכננו. בשביל שזה יצליח צריך לתכנן גבוה יותר.
ואם יש תחום שבו הפער בין התכניות והיישום בולט מאוד, הרי שזה בבניה. גם מי שאין לו ניסיון רב יודע שבדרך כלל תאריכי יעד מתקיים בהם מאמר חז"ל "כל תכנית היא בסיס לשינויים".
פרשות המשכן הן פרשות ארוכות מאוד. התורה יורדת לפרטים של חומרים מדויקים, שיטות בניה מסוימות ועיטורים דווקניים. וכל הפרטים הללו מופיעים פעמיים- פעם אחת כאשר ה' מצווה את משה, ופעם שניה כאשר משה מצווה את בני ישראל והם מקיימים. רבים שאלו את עצמם- למה? מה המטרה? והציעו פירושים שונים. רבים ניתחו את ההבדלים השונים בסדר הדברים ובמאפיינים שונים שמודגשים כאן וכאן.
כאשר באים להציע הסבר לשאלה הזו, מתבקש לדבר על הפער שישנו או אינו בין התכנית של פרשות תרומה תצווה, לבין הביצוע בפועל בפרשות ויקהל פקודי.
האמת היא שבין הרשימות הארוכות מציצים סיפורים די דרמטיים. דרכם מתברר שלא היה פער שלילי בין התכנית לביצוע. יתירה מזו. משה צריך לאסוף כסף, חומרים ובעלי מקצוע לצורך בניית המשכן. הוא מקהיל את כל העם, מסביר להם על המשכן, ומבקש מהם לתרום כל מה שצריך.
בוקר למחרת משה מתחיל לאסוף את הצוות של מובילי בניית המשכן שירכזו את איסוף התרומות, ומהר מאוד הוא מגלה שהוא בפיגור אחרי העם. אנשים כבר תורמים, והרבה. כשהממונים מגיעים לתפקידם הם מוצאים ערימות של חומרים, ציוד ומתנדבים. בלי לעשות ספירת מלאי ברור להם שיש כבר יותר מכל מה שהיה צריך. כמויות של זהב, כסף, נחושת, אבנים טובות, עצים, עורות, בדים, שמנים, בשמים, צבעים וכל מה שהיה צריך. ויחד איתם מתנדבים, בעלי מקצוע מתחומים שונים שרק מחכים להוראות (שמות לו, ד-ז):
וַיָּבֹאוּ כָּל הַחֲכָמִים הָעֹשִׂים אֵת כָּל מְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ אִישׁ אִישׁ מִמְּלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר הֵמָּה עֹשִׂים: וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא מִדֵּי הָעֲבֹדָה לַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָהּ: וַיְצַו מֹשֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר אִישׁ וְאִשָּׁה אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא: וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם לְכָל הַמְּלָאכָה לַעֲשׂוֹת אֹתָהּ וְהוֹתֵר:
ביצוע של פרויקטים גדולים ומורכבים בדרך כלל מלווים בתחושת חמיצות בעקבות פספוסים, טעויות, מריחות ואיחורים. על אחת כמה וכמה שמדובר על פרויקט התנדבותי ועל מגזר ציבורי. אבל מתברר שהאופי היהודי חזק מכח המשיכה וחוקי הבליסטיקה. ההתגייסות, הנכונות, התרומה וההתנדבות מנצחים.
כולנו ראינו את הרגע הזה שבו כולם התייצבו. נחשף בו מחדל נוראי, ומי ישורנו, ויחד איתו נחשפה הרוח של העם הזה, רוח תורמי המשכן שלא מחכים להוראות ופשוט מתייצבים וממלאים ביתר את כל הצרכים. המלחמה הזו היא מלחמה על הבית. מלחמה קיומית על היכולת לחיות בארץ ישראל. זו מלחמה קשה. נוראית. הרוח של תורמי המשכן, הרוח של המתגייסים, של הדוחפים מלמטה, של התורמים ואוספי התרומות, של החמלי"ם והנוער. הרוח הזו תנצח.
Comments