אני רוצה לדבר על הלגיונות הרומים Ducemani et Augustiani, על בעיות חישוב במפקד בני ישראל היורדים למצרים, ועל שי פיזם.
שי פיזם נולד באלון שבות, להוריו הרב שמעון וכרמית, שלמדו בישיבת הר עציון ובבית המדרש במגדל עֹז. בילדותו המשפחה עברה לקיבוץ עין הנצי"ב, שם שי גדל, שם הכיר את חברת ילדותו מעין צור, ושם חרש את רגבי אדמת ארץ ישראל. הוא חזר לגוש ללמוד בישיבה התיכונית נווה שמואל באפרת, ואחר כך בישיבת הר עציון. הוא התחתן עם מעין, שעשתה גם היא את הדרך משדות העמק לבית המדרש במגדל עֹז, והם קבעו את ביתם באלון שבות.
בתחילת המלחמה שניהם התגייסו למילואים, שי לגדוד 9 של חטיבה 401, ומעין ליחידת המודיעין שלה. בתחילת חודש כסלו נולדה ביתם הבכורה, ירדן אורי ואחרי שלושה שבועות בבית שי חזר ללחימה בעזה. וביום האחרון של חנוכה, ב' בטבת, בעודו מוביל את הטנק בשדה הקרב, הוא נהרג.
בשבועות האחרונים אני נמצא במוצב הפלוגתי של פלוגה ג' מגדוד אלון. זו פלוגת חי"ר, ואנחנו מחלקת טנקים ת"פ הפלוגה. "שוב אתם עובדים על הזחל?", החירניקים שואלים אותנו בערך שלוש פעמים ביום. טנק הוא כלי לחימה עם אש מדויקת ועוצמתית מאוד, יכולת עבירות ומיגון, והוא גם דורש הרבה מאוד עבודה. במיוחד הזחל שלו. כל יום מחליפים פינים, טבעות וחוליות, ובוגים.
היום היינו צריכים לעשות מתח זחל. יש משאבת מתח שאותה צריך לפמפם בשביל למתוח את הזחל. בנסיעות היא מתמלאת בוץ, לכלוך וחפצים שונים. הצוות שהיה לפנינו בטנק אמרו לנו שאין טעם לנסות, המנגנון שלה מקולקל, אבל אנחנו ניקינו אותו, התעקשנו, פימפמנו, ו... יש מתח!
זה נר שמיני של חנוכה. היום לפני שנה שי נפל. הידיים מפמפמות, הלב והמחשבות נמצאות בקיבוץ, עם מעין וירדן, עם הרב שמעון וכרמית וכל המשפחה. ניצחנו את המשאבה הסרבנית ונזכרתי שהחבר'ה של שי מהפלוגה סיפרו שזה הדבר הראשון שהוא עשה כשהגיע לטנק. התיישב בין הזחלים, הוריד דגלון, התחיל לפמפם ולדאוג שיהיה מתח כמו שצריך.
שי היה מקצוען טנקים. תלמיד חכם. שטותניק, ואיש חינוך מעורר השראה. שי היה תמים. הוא האמין שאפשר לעשות טוב. שבעזרת עבודה קשה אפשר לתקן. בתקופת ההפגנות הגדולות על הרפורמה/המהפכה המשפטית שי שלח הודעה לבן דוד שלו, "תן לי רעיונות לספרים טובים שאפשר ללמוד על אחדות", הוא ביקש. המצב לא טוב, יש קיטוב ושנאה וצריך לתקן אותם. איך? שי מתחיל את התיקון מעצמו. ללמוד על מנת לעשות. איזו תמימות. איזו מסירות. איזה שיעור זה עבורנו.
מצבת הנפשות של משפחת יעקב היורדת למצרים מגיעה אחרי פירוט של צאצאי כל אחת מנשות יעקב, "כָּל הַנֶּפֶשׁ לְבֵית יַעֲקֹב הַבָּאָה מִצְרַיְמָה שִׁבְעִים" (בראשית מו, כז). לו היתה בתורה גרפיקה, מן הסתם כך זה היה נראה.
סה"כ | בני בלהה | בני רחל | בני זלפה | בני לאה | |
70 | 7 | 14 | 16 | 33 |
החשבון נראה מושלם, אבל מתחת לפני השטח מסתתרות שתי בעיות. כשסופרים את בני לאה אחד אחד בפסוקים, מגיעים למספר נמוך יותר- 32, איך הגענו ל-33?
בסוף החשבון יש בעיה נוספת. התורה מפרידה בין החלק של המשפחה שעשה את הדרך למצרים, 66 נפשות, לבין יוסף ושני בניו שכבר היו במצרים, 3 נפשות. כאן מגיע פסוק הסיכום שאומר שסך הכל היו 70. הענין הוא ש- 63+6=69. איך הגיעו ל-70?
התשובה הפשוטה היא ש-69 אלו צאצאי יעקב, ויעקב עצמו עולה ל-70. הצבענו כבר על בעיה נוספת, בני לאה נספרים כ-33 במקום 32, את השימוש ביעקב כבר בזבזנו על סוף המנין, איך פותרים אותה?
הרב סמט בעיונים שלו לפרשת השבוע הציע להסביר את שתי הבעיות הללו על פי מדרש רבה. "אמר רבי יצחק, משל לשתי לגיונות של מלך, דיוקמינאות וגאוסטיינא, בשעה שהמלך נמנה עם אלו נמצאו שלמים, ובשעה שהמלך עוד נמנה עם אלו נמצאו שלמים". Ducemani et Augustiani היו שני לגיונות בצבא הרומאי. במפקד של הצבא מלך רומי נמנה עם אלו וגם עם אלו. המלך הוא מעל החלוקה ללגיונות.
המשפחה של יעקב הופכת לעם. בני ישראל. אי אפשר להתעלם מכך שהמשפחה מורכבת משתי קבוצות דומיננטיות, בני לאה ובני רחל. לקבוצות יש גאוות יחידה, וביניהן מתח. יחד עם יעקב המשפחה כולה מגיעה ל-70 נפש. באופן שבו החשבון הזה כתוב, מודגש שיעקב נמצא מעל החלוקה הזו, והוא מאחד את המשפחה. הוא נמנה גם עם בני לאה והופך 32 ל-33, וגם עם בני רחל כאשר הוא הופך הופך 69 ל-70. מעל המתח ההדדי.
הפוליטיקה היא אומנות החלוקה לקבוצות וקואליציות. אי אפשר לוותר עליה. אבל אנחנו זקוקים גם לאנשים שיהיו כמו יעקב, מעל החלוקה למחנות פוליטיים ולמפלגות.
שי ביקש ללמוד על אחדות, אבל אני מבקש ללמוד ממנו את היכולת להיות שייך לקבוצות שונות. כשהוא עם החבר'ה בקיבוץ הוא נמנה איתם, כשהוא עם השיעור בישיבת הגוש הוא נמנה איתם, וכשהוא עם השיריונרים הוא נמנה איתם. איזו אבידה. כמה כאב הוא השאיר. אילו עקבות גדולים ללכת בדרכם.
Kommentare