אני רוצה לדבר על מילואים וסדיר, על נאום של רבין, ועל אופיר ליבשטיין, על המינויים של משה ועל אכפתיות והתגייסות.
הצבא שלנו מורכב מסדיר ומילואים. יש הרבה הבדלים בין אופי השירות כאן וכאן. רגע הפריצה של המלחמה הזו גילה משהו מעניין מאוד.
לפני שאציג אותו חשוב לי להקדים משהו. המחיר אותו משלמים אנשי הקבע במלחמה הזו הוא קשה מנשוא. התקופות שבהם הם לא נמצאים בבית ואפילו לא יכולים לדבר איתו הן בלתי נתפסות. בניגוד למילואימניקים הם לא משתחררים בסוף. לצד המחיר הזה, נראה שהם לא זוכים להכרה וההוקרה להם זוכה מערך המילואים. כאשר משרד הבטחון חילק הטבות ופינוקים לאנשי המילואים, הוא לא כלל בזה את אנשי הקבע. והדבר הזה, לצד התנהלויות נוספות, יצר עלבון מוצדק אצל אנשים שמקריבים הכל בשביל כולנו בצורה עילאית. אנחנו חייבים להם.
בשביעי באוקטובר, כשהתברר שפרצה מלחמה, היה הבדל מפתיע בין מהירות ההתגייסות של הסדיר והמילואים. למרות שהצבא הסדיר מוכן כל הזמן. אנשים חתומים על נשק וציוד לחימה. יש להם גזרה, יחידה, ושגרת אימונים ויום יום, במקרים לא מעטים (לא בכולם!) לקח להם המון זמן להגיע. צבא המילואים חי את חייו בבית, אלו לא חיים צבאיים. למרות זאת בהרבה מאוד מקרים (לא בכולם!) הם הגיעו קודם. הם לא חיכו לחייגן, לא היו תלויים באוטובוסים, ולא נעצרו כשהנשקיה היתה נעולה. אנשים פשוט רצו לחזית, גייסו את היחידות שלהם על דעת עצמם. פשוט התייצבו.
משה פותח את הנאום שלו, שמסכם את שנות מנהיגותו, בפקודת המסע מהר סיני לארץ ישראל.
"ה' אֱלֹהֵינוּ דִּבֶּר אֵלֵינוּ בְּחֹרֵב לֵאמֹר רַב לָכֶם שֶׁבֶת בָּהָר הַזֶּה (דברים א, ו).
משם הוא מגיע לחטא המרגלים, שמסביר למה הם התעכבו במשך ארבעים שנה, מה הביא אותם לעמוד על סיפה של ארץ ישראל בנקודת הזמן הזו. הפתיחה הזו לנאום הגיונית ומתבקשת.
בתווך, בין פקודת המסע לארץ לבין חטא המרגלים, מופיע סיפור שההקשר שלו לא כל כך מובן. משה מספר שהוא מינה לעצמו שותפים בהנהגה.
למה כל כך חשוב למשה לספר על זה ממש בהתחלה?
משה נמצא בממשלת מעבר. המשימה האחרונה של מנהיגותו היתה מלחמת מדין שנעשתה בפרשת השבוע הקודמת "נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ" (במדבר לא, ב). הוא עדיין לא מת, והוא באמצע התהליך של העברת המקל ליהושע. בסוף הפרשה, אחרי שהוא יגיע למלחמות שנת הארבעים, הוא ישתף את העם בחיזוקים שהוא נתן ליהושע. כמו שניצחנו כאן את סיחון ועוג, כך אתה תעשה ותנצח.
מה מעמדו של משה בתור מנהיג? מלך? נשיא? יהושע קרא לו "אדוני" (במדבר יא, כח), אנחנו קוראים לו משה רבנו. מה מעמדו של יהושע בתור מנהיג?
הדבר הזה לא ברור עד הסוף.
בשנת 1992, ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל נאם בטקס סיום קורס פו"מ (פיקוד ומטה). הנאום הזה הפך לקאנוני. מה שמעיד על כך שהוא נוגע בנקודה עמוקה וכואבת. היו אלה בעיקר השורות הבאות:
לאחת הבעיות הכואבות שלנו יש שם, שם פרטי ושם משפחה – זהו צירוף שתי המילים "יהיה בסדר". צירוף המילים האלה, שרבים מאיתנו שומעים בחיי היום-יום של מדינת ישראל, הוא בלתי-נסבל. מאחורי שתי המילים האלה חבוי בדרך-כלל כל מה שלא "בסדר": יהירות ותחושת ביטחון עצמי מופרז, כוח ושררה, שאין להם מקום. ה"יהיה בסדר" מלווה אותנו כבר זמן רב, שנים רבות, והוא סממן לאווירה הגובלת בחוסר אחריות ברבים מתחומי חיינו. ה"יהיה בסדר", אותה טפיחת כתף חברה'מנית, אותה קריצת עין, אותו "סמוך עלי", הוא סממן לחוסר סדר ומשמעת, למקצועיות שאיננה, לבטלנות שישנה. אווירת ה"חפיף" היא, לצערי הרב, נחלת ציבורים רבים בישראל, לאו דווקא בצה"ל. היא אוכלת בנו בכל פה. ואנחנו כבר למדנו בדרך הקשה והכואבת ש"יהיה בסדר" פירושו שהרבה מאוד לא "בסדר".
הרמטכ"ל יצחק רבין נואם באמפיתיאטרון בהר הצופים אחרי קבלת ד"ר כבוד של האוניברסיטה העברית בתום מלחמת ששת הימים. צילום: אילן ברונר.
נראה לי שהבעיה עליה הצביע רבין, היא הדבר איתו משה ביקש להתמודד, ואותו הוא ביקש ללמד את העם בתוך תהליך המעבר להנהגת יהושע. בעיית חוסר האכפתיות, עצימת העיניים תוך כדי אמירת "יהיה בסדר".
בקריאה ראשונה נראה שמשה ממנה לעצמו איזשהי מועצה שתהיה שותפה להנהגה שלו. אולי היו אלה שרי האלפים. מועצה עליונה של שש מאות איש, שמהם ממונה קבינט מצומצם. אולי היתה שם גם מועצה עליונה, חשבון פשוט מגלה שזה לא היה כל הסיפור. מדובר גם על שרי מאות, שרי חמישים, ושרי עשרות ועליהם עוד שוטרים. מה הם שרי עשרות? שר אחד על כל עשרה אנשים. מדובר על יותר מעשרה אחוז מהאוכלוסיה. איך אפשר להחזיק כזאת מערכת? איך היא יכולה להיות יעילה?
משה לא מבקש רק שותפות פורמלית, אלא הרבה יותר אכפתיות ומעורבות. הוא זה שהוביל את עם ישראל במסע ובמלחמות, הוא היה המנהיג, אבל הוא לא היה מלך. יחד עם המנהיגות שלו יש לו ציפיה מעם ישראל. זה הסיפור הראשון והציפיה הראשונה. תהיו שותפים ותגלו אכפתיות. אל תהיו פאסיביים. אל תהיו לקוחות. אל תגידו "יהיה בסדר". בסופו של דבר זה שלכם, שלנו, ואם זה לא מצליח, זה לא מצליח לכולנו.
לא מדובר כאן על מגזר ציבורי עצום, "האיש השמן" שיפיל את "האיש הרזה" כמו שאמר פעם שר האוצר לשעבר וראש הממשלה בהווה בנימין נתניהו. מדובר כאן על שירות מילואים. לא צבאי, אלא אזרחי. אחריות ותפקידים התנדבותיים, שותפות בהנעת המסע לארץ ישראל, שותפות בלימוד המצוות וקבלת התורה. שותפות ביצירת אמת מידה מוסרית גבוהה ואיכות חיים ראויה במחנה.
איך עושים את זה? מקימים ארגוני חסד, ועמותות חינוכיות. מיזמים תעסוקתיים ומגזר שלישי משמעותי. מגלים אכפתיות בהנהגת הקהילות, באים בטענות למנהיגות הרשמית. מתייצבים כשצריך.
משה הציג את זה בהתחלה כצורך שנובע מגידול טבעי "הִנְּכֶם הַיּוֹם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב" (דברים א, י). בהמשך מופיע גם רמז ביקורתי שקשור לדרך ההתנהלות של העם. "אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם" (שם פסוק יב). הביקורת של משה נפתחת במילה "איכה". המילה הזו רומזת על שרשת של הידרדרויות שעם ישראל עבר, שמלווה אותנו מהפרשה להפטרה, ומההפטרה למגילת איכה. חוסר האכפתיות הוביל לשפל מוסרי שהוביל לחורבן. "אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי" הוביל ל"אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה" (ישעיהו א, כט), ומשם הגענו ל"אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד" (איכה א, א).
בטווחים הקצרים של התנ"ך הבקשה הזו של משה נכשלה לחלוטין. בספר שופטים, שביקש הנהגה בלי מלך שמגיעה מלמטה, ובתחנות נוספות. נראה שעברנו תיקון משמעותי באלפיים שנות הגלות. הנהגת הקהילות היתה מוסד חברתי משמעותי מאוד בתרבות היהודית, מוסד שהיה אבן יסוד באופן הדמוקרטי שבו קמה מדינת ישראל.
אני חושב שהכרתי איש כזה. שהאכפתיות היתה מה שהניע אותו. אופיר ליבשטיין ז"ל. הוא ההרוג הראשון ששמו פורסם בבוקר השביעי באוקטובר. הוא היה ראש המועצה האזורית שער הנגב, והוא נהרג בקרב ההגנה על הקיבוץ שלו, כפר עזה. אופיר היה מפקד שלי, בפלה"ק של חטיבה 7. הגענו לפלוגה חבורה של מטקי"ם מגדוד 46 לפני יותר מעשר שנים, הקימו בשבילנו מחלקה, ובאימון הראשון אופיר היה המ"מ שלנו. לקח לי זמן להבין מה התפקיד שלו בפלוגה. הוא פשוט עשה כל מה שצריך לעשות. גם ברמה של דברים קטנים, לסדר ולארגן, להביא ולקנות. וגם ברמה של ההתארגנות של הפלוגה, איך להתאמן, איך לבנות את הפלוגה נכון יותר ומקצועי יותר, אילו משימות אנחנו יכולים למלא. הוא היה שר אלפים, ומילא תפקידים רשמיים במגזר הציבורי, וזה הגיע אצלו מאכפתיות וחריצות עמוקה. כשראיתי את השם שלו נפער בי כאב עמוק, הכאב הראשון של היום המר והנמהר הזה. אבל האמת היא שזה בכלל לא הפתיע שהוא נהרג שם, בגלל שאופיר היה בכל מקום שהיה צריך.
אופיר ליבשטיין ז"ל.
רוח ההתנדבות והאכפתיות היא אחד המשאבים שעליהם נשענת מדינת ישראל. היוזמה האישית של אופיר ליבשטיין, ושל האחים קלמנזון והאחים סלוטקי, ושל עוד אלפים כמותם הצילה אותנו, מילולית. בימים הללו אנחנו חייבים לשנן ולהזכיר לעצמנו שאנחנו צריכים לחזק את הרוח הזו, ושבהיעדרה מדינת ישראל עלולה להיחרב. הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים (דברים א, יג).
הבו לכם אנשים אכפתיים.
Comments