פרשת במדבר היא פרשה מיותרת. על פניו. אני רוצה להסביר למה. ולהציע מה בכל זאת הערך שלה, במיוחד בימים הבלתי אפשריים שלנו. אבל לפני כן, אני רוצה לשתף בדברים קשים מאוד ששמעתי השבוע מאילן מורג.
אילן מורג הוא היום התושב היחיד של קיבוץ נחל עוז. הוא התראיין לפודקאסט גיקונומי. סיפר על מה שעבר עליו ועל המשפחה שלו ביום המר והנמהר. סיפר על קבלת הפנים לה זכו תושבי נחל עוז בקיבוץ משמר העמק. וסיפר גם על החיים בנחל עוז היום. הוא לא מתלונן בכלל. ההפך. הוא שואל איפה הרוח?! איפה החזרה לעוטף או לפחות השיקום לקראת?! למה אף אחד לא הרים עדיין את עמודי החשמל שנפלו בקיבוץ?! הוא זועק. לבנה אחת לא תוקנה. מנהלת תקומה, שאחראית על השיקום, עוסקת במסכנוּת ובקושי. היא לא עוסקת בחזרה לחיים בשום צורה. כשהציעו מסלולי שיקום נתנו את המסלול של מלון, שכירות, ארוח במשמר העמק. כל האפשרויות קיימות, ורק מסלול אחד לא קיבל מענה, מסלול של מי שרוצה לחזור לנחל עוז. הבת שלו, כך הוא מספר, רוצה לחזור באוגוסט לקיבוץ עם הילדים שלה. אבל יכול להיות שהיא תפסיד על זה המון כסף. אם הפיצויים למי שלא חוזר לקיבוץ יהיו גבוהים יותר מהערך של מה שיש לו היום- זה הסוף של קיבוצי העוטף. לא לדבר על מה שקורה בצפון.
הדברים הללו הדהדו אצלי מחשבות מיום ירושלים. לפני מלחמת ששת הימים היה פחד קיומי גדול. אבל היתה גם ציפיה. היתה הרגשה שמדינת ישראל לא שלימה, הבטחון לא שלם, ירושלים לא שלימה, ואנחנו צריכים להשלים את מה שחסר. לקראת פסטיבל הזמר והפזמון של יום העצמאות התשעה עשר של מדינת ישראל, נעמי שמר כתבה את השיר ירושלים של זהב. רבקהל׳ה מיכאלי סיפרה (בפרק על השיר בפודקאסט שיר אחד) שנעמי שמר השמיעה לה את הגרסה הראשונה של ירושלים של זהב. היא שמעה ושאלה רגע, מה עם העיר העתיקה? איך היא לא בשיר? ואז נעמי שמר כתבה את הבית האחרון:
איכה יבשו בורות המים/ככר השוק ריקה.
ואין פוקד את הר הבית/בעיר העתיקה.
ובמערות אשר בסלע/מיללות רוחות.
ואין יורד אל ים המלח/בדרך יריחו.
זה שיר נבואי. שיר של ציפיה לישועה. לדעתי הוא צריך להיות חלק מתפילת יום ירושלים. אבל רבקהל׳ה מיכאלי ונעמי שמר לא היו היחידות. ברגע ששרה אותו שולי נתן בפסטיבל הזמר והפזמון במוצאי יום העצמאות בבנייני האומה, הקהל פשוט היה בטירוף. וטדי קולק ביקש שישירו את השיר שוב בסוף הפסטיבל. אבא שלי סיפר לי שההורים שלו לא הרשו לו להשאר ער לשמוע את הפסטיבל. הוא קם בבוקר ושאל אותם איזה שיר זכה, הם אמרו לו- עזוב את השיר הזוכה. בזמן שספרו את הקולות השמיעו שיר חדש, שיר יפהפה. וסבא שלי מהזכרון כתב לו את השיר על דף מילה במילה.
וזו לא רק נעמי שמר. בליל אותו יום עצמאות הרב צבי יהודה דרש בישיבת מרכז הרב. הוא סיפר איך הוא קיבל בכאב את בשורת החלוקה של ארץ ישראל. ושאל בזעקה- איפה שכם שלנו? איפה חברון שלנו? איפה ירושלים שלנו? השיח היה של ציפיה לישועה.
זה מצטרף לשיח של עם ישראל בכל שנות הגלות. החיים קשים מאוד. המציאות הריאלית רחוקה מארץ ישראל ומגאולה. אבל מצפים לכך, ומתפללים את הציפיה, ולומדים אותה. כי אם לא תצפה, לא יהיו לך כלים לקבל את הישועה כשהיא תגיע.
אנחנו נמצאים במלחמה קשה מאוד. אחת הבעיות הערכיות של הצורה שבה אנחנו מדברים היא שאנחנו לא מספיק מצפים לישועה. צריך להגיד בבירור- מדינת ישראל. צה״ל. אנחנו! המילואימניקים והמשפחות. צריכים להשמיד את החמאס ולחזור לכל מרחבי הנגב המערבי. צריכים להשמיד את החיזבאללה, ואם צריך את כל לבנון, ליצור רצועת בטחון משמעותית, ולחזור ליישב את כל מרחבי הגליל. אנחנו חייבים ליצור לחץ בינלאומי וצבאי על איראן ולגבות ממנה מחירים כבדים למנוע ממנה לממש את תכנית הגרעין ואת התכנית להשמדת ישראל.
האם זה קל? לא. האם זה בלי מחירים? לא. האם לא תהיה התמודדות מאוד מורכבת בזירה הבינלאומית? האם זה עולם אוטופי של חדי קרן וורודים? לא אמרתי ולא חשבתי כך.
אבל אנחנו חייבים לצפות לכך. זה הבסיס של הבסיס. להתפלל על זה, להתכונן, וללחוץ. לצפות לישועה.
זה מה שפרשת במדבר עושה לדעתי. היא נראית פרשה מיותרת.
היא הרי עוסקת בגיוס החיילים למסע המלחמה לארץ כנען. מיפקד, חלוקה לחטיבות ודגלי המחנות, סדר תנועה, ובהמשך התקשורת באמצעות חצוצרות, טהרת המחנה ותפילה בקרב. פרשת במדבר מתחילה את זה, וכל החלק הראשון של ספר במדבר עוסק בכך. על פניו הכל מיותר. בסוף זה לא קרה. בסוף היה חטא המרגלים והכל נגנז. וקרה אחרת לגמרי. אז למה צריך את כל החגיגיות הזו?
היה אפשר לדלג על זה. הרי זו לא מצווה שנצרכה לדורות.
היה אפשר לדלג על זה כמו שהתורה מדלגת על שלושים ושמונה שנות המדבר. היה אפשר להתחיל את ספר במדבר בחטא המרגלים, לספר מה גרם לעיכוב של ארבעים שנות המדבר.
הכניסה לארץ ישראל לא מתוארת בתורה. הברית בין עם ישראל לבין הקב״ה נכרתה במדבר סיני. התורה היא המסע לקראת. היא ההכנות לארץ ישראל. הציפיה לישועה. ירושלים בכלל לא מופיעה בתורה. המקום אשר יבחר ה׳. אם תרצו ה״לך לך״ בלי יעד שנאמר לכל עם ישראל. בלי לדעת איך נראה היעד נראה ומתי מגיעים אליו. זה קשה ומאתגר, אבל אנחנו חייבים לצפות. אנחנו חייבים ללכת בדרך של ספר במדבר. בדרך של אבותינו בגלות שלא הפסיקו לקוות. בדרך של הדור הראשון של מדינת ישראל שלא הפסיקו לצפות לישועה. שלא הפסיקו לצפות לארץ ישראל, לציון, לירושלים.
אנחנו נחזור לנגב המערבי. בעזרת ה׳ נשוב במלוא העוצמה. עם כל כחות החיים. עם גני ילדים ושדות מוריקים. אנחנו נחזור לגליל. ללולים ולמרכזי הקניות, לצימרים ולנחלים. אנחנו מצפים ומתפללים לכך. מתכוננים ומדברים. אנחנו נעשה מה שצריך, ונשלם את המחירים שצריך לשלם. זו הארץ שלנו ואנחנו נחיה בה חיים של תורה וחסד.
Kommentare