אני רוצה לדבר על על היאוש של גולדה מאיר, הכשלון של התנועה הציונית, והתובנה של מנחם בגין מברכת בלעם "עם לבדד ישכון".
היהדות איננה לאום. היהדות היא דת. מאמיניה היו מפוזרים בין עמים שונים, עד שפתאום חלק מהם המציאו המצאה- אנחנו לאום. האומה היהודית.
את הטענה הזו אפשר לשמוע מרבנים חרדיים לצד אנשי שמאל רדיקלי. יש רבנים שהתנגדו לציונות בגלל שאנשי התנועה הציונית לא שמרו תורה ומצוות. ר' אלחנן וסרמן טען שזה לא משנה, משום שהתנועה הציונית המציאה דת חדשה- לאומיות. היהדות, לדבריו, היא שמירת תורה ומצוות. אם אתה גם שומר תורה ומצוות וגם ציוני, אז אתה בסך הכל עובד עבודה זרה בשיתוף.
הטענה הזו, לפיה הלאומיות היהודית היא המצאה, נאמרת גם מפי היסטוריונים מהשמאל. ד"ר אסף מלאך, בספר שלו "מהתנ"ך ועד מדינת היהודים" מתייחס לרשימה ארוכה של היסטוריונים כאלה, שבאופן לא מפתיע רבים מהם יהודים בעצמם. מהם למשל יוסי דהאן והנרי וסרמן, שערכו קובץ מאמרים שיצא לאור בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה בשנת 2008 תחת הכותרת: "להמציא אומה".
התנועה הציונית טענה בלהט את ההפך הגמור.
ישנו ויכוח מתי התחילה התנועה הציונית, ויכוח שרלוונטי להבנת הטיעון בו אנחנו דנים. בדרך כלל רגילים לומר שהתנועה הציונית התחילה בשנת 1897 עם התכנסות הקונגרס הציוני הראשון. הרצל בעצמו אמר "בבאזל ייסדתי את מדינת היהודים". היציאה מהחומות, חובבי ציון, והקמת המושבות החדשות קדמו לקונגרס. לפי התפיסה הזו הם נקראים "מבשרי הציונות", כלומר הציונים שלפני הציונות.
אנשים דתיים לא אוהבים את התפיסה ההיסטורית הזו, והם מרגישים שהסיבה שמתחילים את ההיסטוריה הציונית מהרצל היא שעד אז היו אלה אנשים דתיים בעיקר. אני לא בא להכריע בויכוח ההיסטורי, וגם לא אטען שתחושת ההדרה לא מוצדקת. אני כן מציע לשים לב לקומה המשמעותית שהרצל הוסיף. הערכים של מבשרי הציונות היו גאולה ומיסטיקה, יישוב הארץ וחקלאות. הרצל הוסיף חזון חדש- להקים ליהודים בית לאומי, מדינה. תוך פחות מעשרים וחמש שנה התנועה הציונית השיגה את הצהרת בלפור ואחריה את המנדט של חבר הלאומים, ומכחם הקמת מוסדות היישוב, מוסדות המדינה שבדרך.
אנשי העליה השניה (דווקא בספירת העליות מתחילים מאנשי המושבות הראשונות, חובבי ציון) נעו מכח התפיסה הלאומית הזו. הם היו שם בהקמת המוסדות, והם גם היו אלה שאיישו את התפקידים המשמעותיים ברגע הקמת המדינה. הם גם ענו על הציפיה של ר' אלחנן וסרמן. הם הפסיקו לשמור מצוות, משום שהיהדות בעיניהם לא היתה דת אלא לאום.
אחד התהליכים שהניעו את התפיסה הזו היה תהליך שנכפה עלינו מבחוץ. האמנציפציה הפציעה במערב אירופה ונתנה ליהודים אפשרות להשתלב בחברה הכללית באופן מלא, היתה לה רק דרישה אחת- תוותרו על היהדות שלכם. הלאומיות המתעוררת באירופה הסתכלה בחשדנות על היהדות- אנחנו מוכנים להיות סובלניים כלפיכם כפרטים, אבל אם אתם מזהים את עצמכם כמיעוט שונה ונבדל, אתם בעצם חותרים תחת הלאום שלנו!
הרצל סיקר את משפט דרייפוס בצרפת בתור עיתונאי צעיר. הוא החליט שהוא רוצה לפתור את ה"בעיה היהודית" והפתרון היה להפסיק להיות מיעוט בתוך מדינה אחת, להקים מדינה ולהיות "ככל הגויים". כך תיפסק האנטישמיות. ההתעוררות הלאומית האירופית דחקה את היהודים להקים לעצמם תנועה לאומית ומדינה. לוותר על התפיסה העצמית של עדה דתית, ולראות בעצמם לאום.
הפרויקט הציוני הצליח ונכשל. מדינת היהודים הוקמה, אבל היא לא פתרה את הבעיה היהודית אלא הלבישה אותה בצורה חדשה. אנטי ציונות. הפרויקט הציוני נכשל בעוד מובן. אנשי העליה השניה ביקשו למחוק את הזהות הישנה של היהדות כעדה הדתית ולכונן תחתיה יהדות חדשה, לאומית. החברה הישראלית נמצאת במקום אחר והיא מחזיקה לצד הזהות הלאומית הישראלית זהות מסורתית שיש לה קשר עמוק ל"עדה הדתית" שהיתה בגלות. זו לא רק החברה החרדית שלא היתה שייכת למהפכה הזהותית הציונית. זו לא רק המזרחיות שלא נולדה מהקונפליקט של הרצל ומהיהודי החדש של אנשי העליה השניה. הרב חיים נבון בספר שלו "מתקרבים ורבים" מראה שבשלושים השנים האחרונות נוצר מיינסטרים ישראלי רחב הרבה מעבר, מיינסטרים שיש לו זיקה עמוקה למסורת היהודית הדתית של הגלות. הכשלון הזהותי הציוני הוא לא כשלון מלא. אין כאן ויתור על הזהות הלאומית וחזרה לזהות הדתית, אלא הלחמה של שני מרכיבי הזהות הללו יחד, הלאום והדת.
אחד הנביאים הגדולים של ההלחמה הזו הוא בלעם בן בעור בברכתו "הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב". ואחד המנסחים המשמעותיים של התהליך הזה בתנועה הציונית הוא מנחם בגין.
יהודה אבנר הוא דיפלומט ישראלי שכיהן בכמה תפקידי שגריר, ולפני כן היה יועץ של ארבעה ראשי ממשלה: לוי אשכול, גולדה מאיר, יצחק רבין ומנחם בגין. על חוויתיו בארבע הלשכות הללו הוא כתב את הספר "אדוני ראש הממשלה". החלק הארוך בספר מוקדש לבגין, שם מופיע גם הסיפור ההגותי שקשור לעניין לשמו נתכנסנו. הסיפור מתחיל בכך שמנחם בגין חידש, אחרי הפסקה ארוכה מימי בן גוריון, את חוג התנ"ך בבית ראש הממשלה. החוג הראשון עסק בפרשת בלק, בפסוק "הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב". הדיון עסק בזהות הלאומית והדתית, באנטישמיות, ובהתפתחות של התנועה הציונית. הדברים ארוכים, אבל ראויים מאוד. מעניינים ורלוונטיים כמקור כח מעמיק זהות בימים הללו. כך מספר אבנר:
בגין נאלץ בסופו של דבר לוותר על מסורת הבית הפתוח, אבל פתח את ביתו לחוג ללימוד תנ"ך שנערב בכל מוצאי שבת. כעשרים איש, בהם חוקרי מקרא בעלי שם, ישבו סביב הספה שעליה ישב ראש הממשלה, ובמשך כשעה דנו בקטע מסוים מתוך ספר הספרים. אני השתתפתי בחוג דרך קבע; השהות עם ראש הממשלה היתה ממהות עבודתי.
הקטע שנבחר לפגישה הראשונה, שנערכה ממש ערב יציאתו של בגין לוושינגטון, היה פרקים כב-כד בספר במדבר, סיפורו של בלעם בן בעור. לקראת סוף שנות הנדודים של שבטי ישראל במדבר, ערב כניסתם לארץ המובטחת, ביקש בלק מלך מואב לפתות- למעשה לשחד- את הנביא בלעם לקלל את בני ישראל המתקדמים לעבר ארצו, וכך להקדים תקופה למכה. אלא שבלעם, בניגוד לרצונו, במצוות אלוהים ולמורת רוחו הרבה של בלק, מצא את עצמו מברך את בני ישראל במקום לקללם.
הדיון התמקד בפרק כג פסוק ט, שבו אומר בלעם בברכתו "הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב". בגין קרא את הפסוק בקול, הצטחק ואמר: "לא צריך להיות מיסטיקן גדול כדי להתרגש מנבואה כל כך בלתי סבירה על עם שישכון לבדו. הרי זו נבואה שמתארת בצורה מדויקת להפליא את גורלו של העם היהודי לאורך כל ההיסטוריה!"
דבריו הזכירו לי משהו שאמרה פעם ראש הממשלה גולדה מאיר על הבדידות שחשה בעצרת האו"ם. "אין לנו משפחה שם", אמרה אז. "ישראל מבודדת שם לחלוטין. אבל למה צריך להיות כך?"
בהיותה סוציאליסטית ונטולת כל נטיה לתיאולוגיה, לא ניסתה גולדה מאיר להשיב על השאלה הגדולה הזאת. אבל מנחם בגין פתח עתה בדיון על עובדה בלתי מעורערת זו.
"מדוע המדינה היהודית מוצאת את עצמה לעתים כה קרובות בודדה במשפחת העמים"? שאל שאלה שלא ציפה לקבל עליה תשובה. "האם זה מפני שאנחנו המדינה היחידה בעולם ששפתה עברית? אבל מדוע אין מדינות יהודיות נוספות? מדוע אין מדינות דוברות עברית נוספות, כפי שיש למשל הרבה מדינות נוצריות, מדינות מוסלמיות, מדינות הינדואיסטיות, מדינות בודהיסטיות, מדינות דוברות אנגלית, דוברות ערבית, דוברות צרפתית, דוברות סינית? בקיצור, למה אין לנו אח ורע ריבוני בשום מקום בעולם? באו"ם מאוגדות המדינות לפי גושים אזוריים, ולכל גוש יש גיאוגרפיה משותפת, דת, היסטוריה, תרבות ושפה משותפות. הן מצביעות מתוך סולידריות זו כלפי זו. אבל שום מדינה אחרת בעולם אינה שותפה לסיפור הייחודי שלנו. מבחינה גיאוגרפית אנחנו שייכים לאסיה, אבל הגוש האסיאתי אינו רוצה בנו; שכנותינו הערביות דואגות לכך. למעשה, הן רוצות לחסל אותנו...
הקשר המשפחתי היחיד שיש לנו עם מישהו אחר בעולם, הוא הקשר עם אחינו היהודים בגולה, ובכל מקום הם מיעוט ובשום מקום אין להם אוטונומיה לאומית או תרבותית משום סוג שהוא".
...
פרופ' אהרן הראל-פיש, חוקר חינוך וספרות ולימים חתן פרס ישראל, הרים את ידו. הוא החליק על זקנקנו ואמר כי ייחודו של העם היהודי בחברה המודרנית הוא בהיותו מזיגה של עמיות ושל דת, שמקורה בשני האירועים המהותיים שעיצבו את הלאומיות היהודית: יציאת מצרים, שבה נכנסו היהודים להיסטוריה כעם, ומתן תורה, שבו נכנסו היהודים להיסטוריה כאמונת לאום. היהודי הוא אפוא סינרגיה של שני האירועים הללו. הוא אינו יכול להיות רק אחד מהם, אם כי במהלך השנים ניסו רבים להפריד ביניהם. גם אצל המאמין וגם אצל הספקן, אי אפשר לחלק את המזיגה הזו של אמונה ולאום. והואיל וזהו הדבר המייחד את עם ישראל מכל העמים, העם הזה, ורק הוא, ישכון תמיד לבדד.
משתתף נוסף שהכול הכירוהו בכינוי שרוליק, ארכיאולוג ועילוי במקרא שכיסה את רעמת השיער שלו בכיפה ירוקה בהירה שנטל ליד הדלת, הציג טענה פרובוקטיבית: איך שלא נפרש את נבואת בלעם, היא טבעה על העם היהודי חותם בל יימחה של אומה חריגה במשפחת העמים – והרי זו סתירה של עיקרי הציונות הקלאסית שביקשה לנרמל את העם היהודי ולעשותו "גוי ככל הגויים". התזה המרכזית של הוגי הציונות, ובמיוחד של הוגי תנועת העבודה החילונית, בשלהי המאה התשע-עשרה ובתחילת המאה העשרים, היתה שאם ינתן ליהודים היסוד שיש לכל עם נורמלי – אדמה משלו – הם יהפכו מאליהם לעם נורמלי במשפחת העמים ובעקבות זאת תגווע האנטישמיות ותעבור מן העולם. ובכן, האנטישמיות לא גוועה ולא עברה מן העולם, אדרבה – עצם קיומה של המדינה היהודית מעורר לא פעם רגשות אנטישמיים והדבר מטיל צל על אחד העיקרים המרכזיים בתפיסה הציונית.
לכך הוסיף ד"ר חיים גבריהו, יושב ראש החברה לחקר המקרא בישראל, כי הוא תוהה מה הביא את האבות המייסדים של הציונות, אותם הוגים חילונים מבריקים להתנבא בבטחון שכזה כי הגדרה עצמית ליהודים כשלעצמה תביא לנורמליזציה לאומית ותשים קץ לאנטישמיות. למעשה, כשהיהודים ייעשו לעם נורמלי הם יחדלו להיות יהודים. אך דבר כזה לא יקרה לעולם, כי שום דבר לא יוכל לבער את האנטישמיות. למען האמת, אחד הדברים שסיפור בלעם מלמדנו הוא שאותו נביא לכאורה הוא האנטישמי הארכיטיפי. כל כוונתו היתה לקלל את היהודים, לא לברכם. הברכה שבירך את ישראל ניתנה מטעם אלוהים, לא מטעמו.
ראש הממשלה לא יכול להתאפק והחל לדבר בהרחבה על ייחודה של הזהות היהודית הלאומית. "כפי שהראה פרופ' הראל פיש", אמר, "עמים אחרים הם רב-דתיים, ודתות אחרות הן רב-לאומיות. אבל אנחנו היהודים, אנחנו צירוף של דת ולאום. וכפי שהראו לנו פרופ' אורבך ופרופ' ליבוביץ', אנחנו שמרנו תמיד על הייחוד הזה בכך שסירבנו להיטמע בין הגויים. הכל התחיל באבי האומה, אברהם מאור כשדים, שבגיל שבעים וחמש הבין את האמת הנצחית של אל אחד, וכדי לעבוד אותו זנח את עבודת האלילים שלמד בבית הוריו. מאות שנים אחר כך אנחנו רואים את צאצאיו המשועבדים יוצאים שוב למסע במצוות האל – יציאת מצרים, היציאה מארץ האלילים – ושוב כדי לעבוד אל אחד. בשני המקרים הם מבקשים להגיע לארץ ישראל, להגשים בה את ייעודם הלאומי-הדתי. הזהות הזאת לא הופרדה מעולם בתולדות ישראל". ואז צמצם קלות את שפתיו, אות לכך שהוא מבקש להסיק מכך מסקנה מעשית: "וכיון שלא יכולה להיות הפרדה בין לאום לדת, פירוש הדבר שלא תוכל להיות הפרדה מלאה בין דת למדינה במדינת היהודים".
הדברים עוררו מחלוקת סוערת. כמה מן המלומדים שנכחו בחדר סברו כי המקרא הוא דברי אלוהים חיים ואחרים התייחסו אליו בגישה חילונית, כיצירה ספרותית יוצאת מן הכלל. מר בגין הקשיב לדברים ואז צינן את הרוחות באומרו בנימה שקולה כי יהיו אשר יהיו המחלוקות, עבודה נצחית היא שעל פי כל קריאה של הכתוב, העם היהודי אכן מהווה תופעה יוצאת דופן בתולדות האנושות. כדי להדגים את דבריו הוא נטל את קובץ מאמריו של ד"ר יעקב הרצוג, האיש שהיווה לי מורה דרך ומקור השראה בראשית דרכי בעולם הדיפלומטיה. יעקב נפטר בטעם עת בשנת 1972 והוא בן חמישים בלבד, ומנחם בגין היטיב להגדירו באותו ערב כ"אמן המורכבויות בדיפלומטיה הבינלאומית ועילוי בתורה". הוא המשיך: "למען האמת, הוא האדם היחיד שפגשתי מעודי שהיה צריך להכריע אם להתמנות לראש לשכתו של ראש הממשלה לוי אשכול או לרב הראשי של בריטניה".
הקטע שקרא בגין מספרו המעמיק של הרצוג, ששמו עם לבדד ישכון, חתם את המפגש.
"התיאוריה של הציונות הקלאסית היתה נורמליזציה לאומית. מדוע היתה התיאוריה הזו מוטעית מעיקרה? משום שהציונות הפוליטית גרסה שהמושג של "עם לבדד ישכון" הוא בעצם מושג אנומלי; ובאמת המושג "עם לבדד ישכון" הוא המושג הטבעי של בית ישראל. וכך משפט אחד מתאר את הטוטליות של התופעה יוצאת הדופן של תקומת עם ישראל. אם נשאל איך התרחש קיבוץ הגלויות, שאיש לא יכול היה להעלותו בדמיונו, איך יכלה מדינת ישראל לעמוד באותם מבחני-בטחון, או כיצד פרחה כלכלתה; או כיצד נשמרה האחדות עם העם היהודי ברחבי התפוצות – בסופו של דבר צריך לחזור ולומר שזה "עם לבדד ישכון", לא רק מבחינת הבנת קיומו, אלא לא פחות מכך מבחינת זכותו להתקיים, ועוד יותר מבחינת יכולתו להתקיים בכל ארץ מכורתו.
"ובכן, הרי לכם", סיכם בגין וסגר את הספר. "אם נחדל לשכון לבדנו, נחדל להתקיים כעם יהודי. איזו חידה!".
הלבדיות הזו מחייבת אותנו להעמיק בזהות. הלבדיות הזו מחייבת אותנו להלחם. הלבדיות הזו היא האתגר, והיא גם הברכה. הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב.
Comments