ביום הכיפורים האחרון היתה בבית הכנסת בעין הנצי"ב ברית מילה. אבי הבן, לוחם שיריון שצבר ימי מילואים לא מעטים החזיק את הבן שלו בדמעות שקשה להסתיר אותן. לפני שהוא הניח את התינוק על הכסא של אליהו הנביא, המוהל, רמי אהרוני, הסביר במילים כל כך יפות מה אליהו עושה שם. אליהו הרי טען כלפי עם ישראל שהם עזבו את הברית, והקב"ה רוצה להראות לו שזה לא נכון. "חייך שעל כל ברית וברית תהיה שם ותראה שמקיימין הברית". עם ישראל מקיים את ברית המילה במסירות נפש, זו מצווה כל כך קשה וכואבת, ולמרות זאת כולם מקיימים אותה.
אז אני אני רוצה לדבר על הטענות של אליהו ועל מעמד הר הכרמל, על הקשר שלהם לניסוך המים ולמלחמה ולברית המילה, אבל לפני כן אני רוצה לעמוד על הפירוש של המילה "חֶלֶב".
המילה חֶלֶב בעברית היא מילה בעלת כמה רבדים של משמעות.
המשמעות המקורית שלה היא שומן, או סוג מסוים של שומן. מה שמאפיין את השומן בבשר, הוא הצבע הלבן, ונראה לי שזה מה שקושר אותו עם שורש שקשור בנוזל שנקרא בשם דומה.
החלב מופיע בתורה בין פסוקי הקרבנות. פרשת ויקרא מתחילה עם קרבן העולה, שעולה כולו כליל לה'. כשמגיעים לקרבן השלמים התורה מפרידה בין החלקים שהולכים לבעלים, לבין ה"חלבים" אותם צריך להקריב על גבי המזבח. החלבים הם החלקים המשובחים יותר, והם מותרים רק בתור קרבן ולעולם אסורים באכילה.
המילה חֶלֶב הושאלה בתור דבר המבטא את המיטב והמשובח לא רק בנתחי הבהמה. התורה משתמשת בה לתאר את החלקים אותם צריך לתת במתנה לכהן מהתבואה הצומחת. "כֹּל חֵלֶב יִצְהָר וְכָל חֵלֶב תִּירוֹשׁ וְדָגָן רֵאשִׁיתָם אֲשֶׁר יִתְּנוּ לַה' לְךָ נְתַתִּים" (במדבר יח, יב).
המקום הראשון בתורה בו הופיעה המילה הזו הוא בקרבנו של הבל. "וְהֶבֶל הֵבִיא גַם הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן וַיִּשַׁע ה' אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ" (בראשית ד, ד). הבכורה גם היא ביטוי שיכול להיות מושאל, הכוונה היא למשובח ביותר. מדובר בז'אנר של מתנות שאפשר לכנות אותן "מתנות הראשית". ביניהן נמנים הבכור ובכור הבהמה, התרומה והביכורים, דברים שמבטאים את המשובח ביותר ואת מה שנותנים עוד בטרם הספקנו להנות בעצמנו.
יש מתנות מסוג אחר לגמרי, כאלה הקשורות בסוף. באחרית. בקץ ובקיץ.
אליהו הנביא הקנאי נשבע בשם השם וגוזר מדעתו בצורת על עם ישראל. הוא בא אליהם בתביעה קשה מאוד ומסביר את מעשיו. "וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל! אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב, וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ" (מל"א יט, י).
הם עזבו את הברית, ומגיע להם שגם אתה תעזוב את הברית. זה הסיכום בספר דברים לקראת הכניסה לארץ. וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם. וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר ה' נֹתֵן לָכֶם" (דברים יא, טז-יז).
הענין הוא שאליהו מספק את ההסבר הזה בנקודת זמן די מפתיעה, נכנס קצת יותר לסיפור ונראה איפה.
בשלב מסוים, אחרי שלוש שנים של בצורת ורעב כבד מאוד, הקב"ה מתערב בעצמו ודורש מאליהו, לֵךְ הֵרָאֵה אֶל אַחְאָב וְאֶתְּנָה מָטָר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה (מל"א יח, א). אליהו אוסף את כולם להר הכרמל, מראה את אפסותם של נביאי הבעל, נותן לכולם שיחת מוסר בה הוא מסביר שאי אפשר גם וגם. "עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים??" (שם פס' כא), תחליטו אם אתם רוצים את ה' או את הבעל! בסוף הוא מוריד אש מהשמים וגורם לכולם ליפול על פניהם ולזעוק, "ה' הוּא הָאֱלֹהִים! ה' הוּא הָאֱלֹהִים!" (שם פס' לט).
בתוך המעמד הזה בהר הכרמל יש משהו שנראה קצת מוזר. לפני שהאש מגיעה, כאשר המזבח והקרבן כבר מוכנים, אליהו מבקש שישפכו כמויות גדולות מאוד של מים על המזבח. "וַיֹּאמֶר מִלְאוּ אַרְבָּעָה כַדִּים מַיִם, וְיִצְקוּ עַל הָעֹלָה וְעַל הָעֵצִים. וַיֹּאמֶר שְׁנוּ, וַיִּשְׁנוּ. וַיֹּאמֶר שַׁלֵּשׁוּ, וַיְשַׁלֵּשׁוּ. וַיֵּלְכוּ הַמַּיִם סָבִיב לַמִּזְבֵּחַ וְגַם אֶת הַתְּעָלָה מִלֵּא מָיִם" (שם פסוקים לד-לה). לשם מה הוא עושה את זה? אפשר להגיד שזה בשביל להגדיל את הנס, לא רק שיורדת אש, היא מצליחה להתגבר אפילו על מים. ההסבר הזה מעורר קצת אי נחת, מותיר רושם של מופע קסמים שטחי.
אבל האמת היא שהיה כאן נס גדול. הדרישה של אליהו היתה קשה עד בלתי אפשרית, והעובדה שהעם משתף איתו פעולה כל כך לא טריוויאלית, במידה מסוימת זה נס גדול יותר מאשר האש שיורדת מהשמים.
הבצורת הרי היתה חמורה מאוד. קשה להפריז בנזק, ברעב ובמוות שבאו בעקבותיה. מי שתיה מתוקים הופכים בתקופות כזו למוצר שמור ויקר מאוד, ודאי לא כזה שאפשר לבזבז בקלות ראש.
בלי להיות במעמד המיוחד הזה, אני חושב שהתיאור הבא לא מופרך. ואם הוא לא היה בצורה הזו, הוא בוודאי היה בצורה אחרת. כאשר אחאב צריך לאסוף עם רב להר הכרמל בעקבות הדרישה של אליהו, העול הכבד ביותר מבחינת ההתארגנות הלוגיסטית הוא המים. הוא הרי נפגש עם אליהו באמצע שהוא בעצמו הלך לחפש יחד עם עובדיהו מנכ"ל הארמון אוכל לסוסים שלו מרוב שאין כלום. אנשים עושים דרך ארוכה וקשה לראש ההר והם יהיו חייבים מים. אחאב מצליח להשיג מים ומביא אותם לראש ההר, אפשר להניח שהם היו תחת משמר כבד מאוד, ומי שהיה מעז להתקרב אליהם בלי רשות ומעבר למה שהקוצב היה זוכה לטיפול אלים ביותר. אליהו ניגש להקריב את הקרבן והוא מבקש לשפוך כמות גדולה מאוד של מים על המזבח. לא רק שהוא מקבל רשות, אין על זה שאלה או דיון. אליהו מבקש נגלה שניה, העם וגם אחאב איתו לגמרי. הכל כבר ספוג מים ואליהו מבקש נגלה שלישית, הוא לא מרפה עד שכל התעלה שסביב המזבח הופכת לבריכת מים.
המעמד מסתיים, הגשם יורד, אבל אליהו הופך מהר מאוד להיות מבוקש שוב על ידי אזבל. מיואש מהעם הוא הולך למדבר ומלאך ה' מוביל אותו להר סיני. הקב"ה מתגלה אליו ושואל אותו מה הוא רוצה, ודווקא שם, אחרי המעמד, אליהו טוען את הטענות הקשות שלו על עזיבת הברית.
נראה שאליהו מפספס משהו. זה נכון שעם ישראל חטאו. איזבל עדיין חיה והיא מובילה את הטון, וזה ודאי לחובתו של אחאב ולחובתו של העם כולו, במיוחד אחרי המעמד הגדול בהר הכרמל. אבל אחרי שהם היו מוכנים ללכת איתו עד הסוף, לתת את כל מה שיש להם כולל טיפות המים האחרונות, מתברר שהסיפור הוא לא אמונה אדוקה באלוהי הבעל, אלא כניעה לנסיבות הפוליטיות. הלב שלהם במקום הנכון, ברור להם שאיזבל לא תתן להם מים, הם עם אליהו, אבל איזבל חזקה והם לא עומדים בפניה. הם חוטאים גדולים, אבל איך אפשר לומר על מסירות הנפש הזו "עָזְבוּ בְרִיתְךָ". הקב"ה בעצמו מכריע שהעמדה הקנאית של אליהו לא מתאימה להתמודד עם זה, והוא מבקש ממנו למנות תחתיו את אלישע בן שפט.
נתינת המים על המזבח מזכירה את ניסוך המים בחג הסוכות. ממורי ורבי הרב מנשה וינר למדתי שהדמיון כאן מהותי, משום שחג הסוכות זה הזמן הקשה ביותר מבחינת המים. עברנו כבר את כל הקיץ, בורות המים במפלס הכי נמוך שלהם, המים במחירי שיא, וכולם מחכים לגשם הראשון שימלא אותם. דווקא בזמן הזה מנסכים בכל יום מים על גבי המזבח. עם ישראל לא עשה את זה כאילוץ קשה אלא בשמחה גדולה ובתהלוכות ריקודים, יורדים לשאוב מים בששון ממעין השילוח. לאמור, אנחנו יודעים שזה מגיע ממך, על רחמיך אנו בטוחים, אתה תתן לנו מים. ניסוך המים שייך לז'אנר של מתנות שבהם בעצם אנחנו לא מסיימים עד הסוף את מה שיש לנו אלא משאירים אותו כמתנה לגבוה. אנחנו לא מביאים את המשובח ביותר, לא את הראשית אלא את הפאה והאחרית. זוהי מידת מסירת הנפש.
על המזבח עצמו יש שני סוגים של מתנות. יש את הבשר והחלבים שעולים על האש ועשנם מיטמר כלפי מעלה, ויש את הדם והיין שמבטאים את מסירות הנפש, את מה ששופכים כלפי מטה. פעם בשנה מצטרפים אליהם טיפות המים האחרונות של ניסוך המים. אין לנו בית מקדש ואין לנו אפשרות לנסך דם, יין או מים. אבל בכל מקום שבו נדרשים מאמצי מסירות נפש עם ישראל נמצא שם בנכונות בלתי נתפסת. בברית המילה, שהיא אחת המצוות הקשות והכואבות וגם אחת המצוות הכי פופולריות ומקובלות, ובמלחמה על העם והארץ. זו המהות של דור אחאב, מוסרי נפש שניצחו במלחמות בזכות האחדות שלהם. הם טעו בענק, והלכו אחרי איזבל ואלוהיה, אבל כשאליהו טען "כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ" הקב"ה אומר לו שזה לא מדויק.
נראה לי שאפשר להזמין את אליהו הנביא לא רק לברית המילה. אפשר להקדיש לו כסא גם בטנק שירה את הפגז על סינוואר שר"י בתל אל-סולטאן ברפיח, בנמרי"ם של גדוד צבר בג'באליה, בכחות של חטיבת אלכסנדרוני בדרום לבנון, במטוסי הקרב ובכטבמי"ם שתוקפים יום יום בדאחיה, בשולחנות החג החסרים של המשפחות שנשארות מאחור, בין השורות העצובות בחלקות הצבאיות של בתי העלמין וכמעט בכל מקום בארץ הזו.
הרב אורי הכהן מרבני ישיבת עתניאל, עם יהונתן אלפיה, תלמיד הישיבה ובנו של אחד הרמי"ם.
אנחנו יכולים להיות התיקון של דורו של אחאב. כשהם נדרשו למסירות נפש הם היו שם, אבל בא נאמר שהם לא הקפידו על תפילין של רבינו תם. אנחנו, לעומתם, נקיים מעבודה זרה. יש מאיתנו שאינם שומרי מצוות, אבל כולנו מחזיקים במסורת ישראל. בין הכחות הלוחמים ישנם רבים רבים יראי שמים שומרי מצוות, קובעי עיתים לתורה, וגם תלמידי חכמים וראשי ישיבות. אחד מהם הוא הרב אורי הכהן מרבני ישיבת עתניאל. לפני כמה ימים הוא מונה לתפקיד מג"ד 9255 במילואים. בדברים שלו בטקס המינוי הוא חזר על תפילת שליח הציבור בימים נוראים, "הנני העני ממעש". זו ענווה ראויה, אבל היא לא מדויקת. הרב אורי, ורבים רבים כמותו, לוחמים ומפקדים, רבנים ומהנדסים, בעלי משפחות ורווקים, רעיות וילדים הם מחזיקי ברית, מוסרי נפש ומלאים מצוות כרימון. רבונו של עולם, תראה את מסירות הנפש הזו. בזכות כל אלו, הושע-נא!
コメント