בשנתיים האחרונות למדתי בבית המדרש לרבנים "שערי ציון" ביד הרב ניסים בירושלים. הרב יצחק בן דוד (שהיה לפני הרב של עין הנצי"ב לפני) הקים את בית המדרש לפני שנתיים. בית המדרש מכשיר רבנים לתפקידי רבנות ממלכתיים במדינת ישראל והוא כולל לימודי הלכה והסמכה לרבנות עיר. בית המדרש מבקש ליצור מבט עמוק, גישה רחבה לחברה הישראלית ולעם ישראל, וכלים מפותחים.
טקס הסיום התקיים למחרת תשעה באב יחד עם הארוע השנתי של יום השנה לפטירת הרב יצחק ניסים.
הרב יצחק ניסים קנה את המקום מכספו והקים בו בית מדרש לרבנים (שפעל תקופה לא ארוכה) ומכון מחקר.
זכיתי לדבר בארוע. אלה הדברים שאמרתי.
אני רוצה לדבר על מנהיגות. אני רוצה לדבר על ספר דברים, ועל מעלתו המיוחדת של משה רבינו. ולשתף גם קצת ממה שעשינו פה בשנתיים האחרונות.
מנהיגים של אומות משמשים בדרך כלל בתפקיד ראש המדינה. נשיא, מלך, ראש ממשלה וכדו'. העבודה היום-יומית שלהם היא בדרך כלל בעיקר עבודה ניהולית. הם מתעסקים בבטחון, כלכלה, פנים וחוץ.
ראש מדינה חייב להבין בכל התחומים הללו, אבל זה לא מספיק. מדינה היא לא חברה עסקית. ושורת הרווח היא לא המטרה שלה. המטרה של של עם היא החיים המשותפים, הברית, הייעוד המשותף. השגשוג הכלכלי חשוב מאוד, וגם הבטחון, בתור כלים למטרות הללו.
עמים עוברים לפעמים שעות קשות. הקיום המשותף עומד למבחן. ברגעים הללו בדרך כלל אין כלכלה ואין בטחון. מי שהחברה מבחינתו נועדה לספק את צרכיו יעזוב בשעות כאלה. אבל מי שמחובר לערכים ולסיפור של העם, ישאר וישקיע את כל כחותיו ונפשו בשביל העם.
לצד התפקידו הביצועי, מנהיגות חייבת להיות קשורה בקשר שורשי ועמוק למרקם החיים של העם. מנהיגות צריכה לדעת לחבר את העם לשורשים שלו. במיוחד בשעות קשות. אחת הדרכים המרכזיות שמנהיגים מחברים בעזרתה את העם לרוח הזו, היא הדיבור. הנאום.
עם ישראל נמצא בתקופה כזו. אנחנו זקוקים למנהיגות כזו. האם יש לנו מנהיגות?
הנאומים הגדולים שהתפרסמו בעולם, הם נאומים שנאמרו ברגעים משבריים של אומות. נאומים שזיקקו את הערכים של העם ויצרו הזדהות שרוממה את הציבור איחדה אותו סביב המטרה וכך גייסה את כח העמידה שלו.
נאום גטיסברג, למשל, של נשיא ארצות הברית אברהם לינקולן. ארצות הברית היתה לקראת סופה של מלחמת אזרחים שקרעה אותה לשנים. לא היה ברור אם היא תחזור להיות מדינה מאוחדת. לינקולן חשב שזה מה שצריך לקרות, ובטקס שבו חנכו בית קברות להרוגי קרב פנסילבניה, בנאום של פחות משלוש דקות הוא חזר לערכים היסודיים שעליהם קמה ארצות הברית, ובשבילם יצא האיחוד למלחמה. "ממשלת העם, על ידי העם, למען העם לא תאבד מן הארץ". הנאום יצר הזדהות והכשיר את הלבבות לקרבן הקשה ולאיחוד מחודש. לינקולן נהרג על ידי מתנקש ולא זכה לראות את פרי מאמציו.
וגם נאום "דם יזע ודמעות" של צ'רצ'יל. נאום שאיחד את האומה הבריטית במלחמה הקשה נגד הגרמנים. הקרבן שהקריבו הבריטים היה בלתי נתפס. כח העמידה שהם נדרשו להפגין, ואכן הפגינו, היה מרשים מאוד. והיתה להם מנהיגות. מנהיגות שלפעמים שגתה וכשלה בהחלטות הביצועיות שלה. לא בטוח בכלל שהיא הצטיינה בזה, אבל היא בוודאי היתה מחוברת מאוד לערכים של האומה הבריטית. צ'רצ'יל הצליח לגייס את האומה הבריטית למלחמה בעזרת כח הדיבור והנאומים שלו.
כזה היה גם ההספד של משה דיין לרועי רוטברג בנחל עוז. מלחמת העצמאות הסתיימה, והתחילו התקפות טרור לתוך המדינה הצעירה. התקפות שהקשו מאוד על החיים. משה דיין במילים שלו חזר על אמיתות פשוטות שעוררו הזדהות, מילים שמעוררות הזדהות ובהירות עד היום.
צילום: מאיר אליפור
אנחנו בתקופה מורכבת מאוד לעם ישראל, למדינת ישראל. תפקידי הסגל הבכיר של הנהגת המדינה מאוישים. יש לנו ראש ממשלה, שרים ורמטכ"ל. האם יש לנו מנהיגות?
אנחנו זקוקים למנהיגות. אנחנו צריכים לשמוע מהאנשים שמובילים את קבלת ההחלטות הבטחוניות והמדיניות דיבור מרומם. דיבור שמחובר לשורשים. דיבור שמאחד את כל חלקי העם, מעניק בהירות ויוצר הזדהות ולכידות. האם יש לנו מנהיגות כזו? האם יש בשדרת ההובלה של עם ישראל אנשים שמסוגלים לדבר דיבורים כאלה? נאומים מהסוג הזה?
לצערי הרב נראה לי שהתשובה היא לא. אלה קולות שנשמעים. אבל לא מקרב ראשי המדינה והצבא. או לפחות לא בעברית ובפניה ישירה לאזרחי ישראל. שומעים את הקול הזה מאמהות, אבות ורעיות שכולות. מקצינים זוטרים בדרגי השטח. אנחנו זקוקים ליותר מזה! אנחנו צריכים בטחון שאלה שמבצעים את המלחמה מסוגלים להעניק לנו מבט רחב וגבוה. אנחנו צריכים שהם יחזקו אותנו, את הציבור ואת כח העמידה שלו. שידגישו את הערכים עליהם אנחנו נלחמים ועבורם אנחנו נדרשים להקריב כל כך הרבה.
לפחות יש לנו את משה רבינו. משה שהיה המנהיג של עם ישראל ברגע ההולדת, ביציאת מצרים ובקריעת ים סוף. משה שעלה למרום וקיבל את התורה ללמד אותה לישראל. משה שעמד מול עם ישראל לפני הכניסה לארץ ואמר את נאום "אלה הדברים".
"אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל" (דברים א, א). דברי משה עתיקים מאוד. והם הטביעו חותם עמוק על עם ישראל ועל העולם כולו. הדברים של משה מחזקים אותנו מרוממים אותנו לחיות את חיי הברכה והמוסר של ארץ ישראל. להלחם עליה גם בכח החרב. להוציא ממנה תבואה בכח המחרשה. ולראות בה את התגלות ה'. לחבר חומר ורוח. שמים וארץ. קודש וחול.
הנאום של משה הוא נאום שנישא לא רק לדור ששמע אותו באוזניו אלא דורות קדימה. "לֹא אֶת אֲבֹתֵינוּ כָּרַת ה' אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת, כִּי אִתָּנוּ, אֲנַחְנוּ אֵלֶּה פֹה הַיּוֹם כֻּלָּנוּ חַיִּים" (דברים ה, ג). רק אתמול קראנו שמשה אומר במפורש שלדורות הקרובים זה לא יצליח. עם ישראל יכשל. ויתפזר. "וְנוֹשַׁנְתֶּם בָּאָרֶץ וְהִשְׁחַתֶּם... וַעֲשִׂיתֶם הָרַע בְּעֵינֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְהַכְעִיסוֹ. הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם... כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן... וְהֵפִיץ יְהוָה אֶתְכֶם בָּעַמִּים..." (שם כה-כז) כשתעשו ככה. כשלא תלכו בדרך התורה והמצוות. אבל אז, "בַּצַּר לְךָ, וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱ-לֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְּקֹלוֹ" (שם פס' ל). וה' יקבל את התשובה, "כִּי אֵל רַחוּם ה' אֱלֹהֶיךָ" (שם פס' ל).
והנה אלפי שנים אחרי שנישא הנאום הזה עם ישראל שב. שב לארץ. שב אל ה'. שב לקומם את חיי הברכה של ארץ ישראל.
אנחנו זקוקים למנהיגים שיהדהדו את הדברים הללו. מנהיגות שתדע להתבונן באספקלריא המאירה של משה, לחבר את הערכים והחזון הגדול לפרטי פרטים מעשיים של חיי תורה ומצוות, של חיי בטחון וכלכלה.
יש בישראל רבנות ממלכתית. בעולם מקביל היא יכולה היתה להיות חלק מהמנהיגות שאנחנו זקוקים לה בכזו שעה. לשבת סביב שולחן קבלת ההחלטות. לחזק את החיבור העמוק לשורשים ולדבר דיבור מלכד ומרומם. להסתובב בציבור, בין המלונות של המפונים, בלוויות ואוהלי השבעה, בשטחי הכינוס והבסיסים. להיות מחובר למה שעובר על הציבור. עולם הרבנות היה עולם כזה בימי הרב קוק והרב הרצוג. בימי הרב עוזיאל והרב ניסים. לצערי נראה לי שהיום אנחנו רחוקים מכך.
הרב ניסים לא רק היה כזה בעצמו. היה לו גם חזון שהדרך הזו תמשיך. שיהיה בית מדרש לרבנים שיכוון אותם לדרך הזו. ישיבות יש הרבה. פוסקים ומורים לא חסר. חסרה אספקרליא המאירה של חיבור חיי התורה והמצוות לחזון, חסרה היכולת לנאום ולדבר. חסר החיבור הרחב לציבור. הרב ניסים חשב שמוסד ההכשרה הזה, בית המדרש לרבנים, צריך להיות מוסד ממלכתי שמדינת ישראל מנהלת אותו. הוא הקים בית מדרש לרבנים שהחזיק תקופה לא ארוכה, אבל יצאו ממנו רבנים מורי דרך, וביניהם הראשון לציון הרב מרדכי אליהו זצ"ל.
לפני שנתיים, הרב יצחק בן דוד, בחסותו של משה ניסים ויד הר ניסים הקימו שוב בית מדרש שמחובר לאותו החזון. יחד עם הרב צחי להמן, והרב יצחק שוראקי. הרב יצחק בנה כאן בנין חומרי ורוחני של תכנית לימודים עשירה מאוד. לימוד סוגיות לעומקה של הלכה מתוך יראת שמים בדיבוק חברים יחד עם עיסוק בשאלות של חזון וערכים. כלים להתפתחות והתקדמות ברוחניות ובלימוד תורה, וגם במקצועיות ומבט רחב יותר. זו זכות גדולה להיות בוגר של בית המדרש המיוחד הזה. וזו הזדמנות לומר לרב יצחק, ולמשה ניסים היקר, ולכל המעגלים התומכים מסביב: תודה רבה רבה לכם על השנתיים הנפלאות הללו.
צילום: מאיר אליפור
אחת הדרכים שהתורה נקנית בהן היא מיעוט שיחה. שמעתי בשם הגר"א שהכוונה באופן חיובי. בשביל קנין תורה צריך מידי פעם לדבר קצת, לקיים שיחת חולין קצרות בין הסדרים, ולא להשאר רק בתוך הדפים. מיעוט השיחה, ואם נהיה כנים גם ריבוי השיחות כאן יצר דיבוק חברים והוא אחת מאבני הבניין של בית המדרש היקר הזה. אני רוצה לומר תודה גדולה לכל החבורה המופלאה שלמדה פה יחד בשנתיים האחרונות.
אני לא יודע אם אנחנו ראויים. האמת היא, אני יודע שבאופן אידיאלי אנחנו לא ראויים. יש דמויות רבות מאוד בהיסטוריה היהודית שיכלו למלא את התפקיד הזה טוב מאיתנו, אבל הצורך גדול. עם ישראל זקוק למנהיגות. הרבנות הממלכתית בישראל יכולה וצריכה להיות שותפה למנהיגות של העם והקהילות. לנו, בתור רבנים יש אחריות על השמעת קולות מחזקים ומרוממים. אולי גם בצו ההתייצבות אנחנו מחויבים לדרכו של משה. משה לא רצה להיות בתפקיד לתפקיד. הוא היה הענו מכל האדם והוא אמר על עצמו "לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי" (שמות ד, י). בסופו של דבר הוא קיבל את התפקיד. מ"לֹא אִישׁ דְּבָרִים" הוא הפך מי שאמר את"הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל".
הלוואי שנהיה ראויים להיות חלק מההנהגה של העם הזה.
תודה רבה.
Comments