וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם (בראשית א, ב)
לפני קצת פחות משנה נהפך לאבל מחולינו. שמיני עצרת הפך לעצבת. חווינו אסון בקנה מידה שלא יכולנו לדמיין. כאלף מאתיים איש נטבחו ביישובים בקיבוצים בערים ובמסיבה. ווְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם; וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם (שם).
אני רוצה לדבר היום על ההבדל בינינו לבינם. ועל ההפתעה ומה שגרם לה.
מנחם עמי קלמנזון ואחיו אלחנן יצאו בעיצומו של יום מביתם בישוב עתניאל לעוטף. בהמשך הצטרף אליהם האחיין, איתיאל זֹהר. הם הגיעו לבארי, ובמקום להצטרף לכחות הלוחמים, הם התחילו לעסוק בחילוץ. הם התחילו בחיפוש אחרי ילדה שנותרה לבדה בבית בוער, ואז פגשו עוד ועוד אנשים שביקשו חילוץ. הם איתרו רכב ממוגן והסיעו את מי שפגשו אל מחוץ לקיבוץ, ואז חזרו לחילוץ נוסף, ואז עוד אחד. ועוד אחד.
הגבורה הבלתי נתפסת שלהם באה לידי ביטוי בדרך שבה התייחסו לאנשים בתוך אימת הסכנה. במשקפיים שהם ארזו בשביל ילד רגע לפני שיצא מהתופת, שלא יתקע בלי משקפיים. מנחם מספר שאלחנן אחיו הגדול לא רצה שיצאו כמו פליטים. "אבל אין זמן, אנחנו תחת אש!", מנחם אמר לו. "נכון, אבל חשוב שיצאו בהרגשה טובה", אלחנן התעקש. כשחילצו זוג עם תינוקת, רגע לפני שחזרו פנימה מנחם הושיט לה ידיים וביקש מאמא שלה להרים את הילדה היפה ולחבק אותה. "תורידו את הראשים כדי שלא תקבלו מכות מהפלדה של התקרה", הם אמרו לאשה בהריון אחרי שהעלו אותה בעדינות לרכב הממוגן. "שום מכות, פשוט לא רצינו שהיא תראה את מה שאנחנו ראינו", מנחם הסביר בכנות. הבוקר כבר עלה. הבטריות בפנסים שעל הנשק של מנחם ואלחנן כבר אזלו. הם היו גמורים מעייפות ואמרו לעצמם, בית אחרון. אלחנן נכנס ראשון לבית חשוך, מסנוור מהאור שבחוץ. מחבל שהסתתר בבית ירה עליו ופצע אותו קשה. מנחם נכנס אחריו ונפצע גם הוא. שניהם חולצו. מנחם פונה באמבולנס, אלחנן במסוק. אלחנן לא שרד את הפציעה. אלחנן הוא החלל היחיד שעל קברו הוטבע סמל צה"ל לצד סמל המוסד.
איזו גבורה, איזו עדינות. איזה אור. וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים 'יְהִי אוֹר', וַיְהִי אוֹר (שם פס' ב-ג).
בשביל לבחון את ההפתעה אני מציע את התרגיל המחשבתי הבא. נניח שהיה קם כאן ראש ממשלה חדש. דמות בידיונית שהיתה מקימה מפלגת מרכז ימין חדשה, זוכה בבחירות, ומקימה ממשלת אחדות. בישיבת קבינט הם היו מחליטים לסכל את האפשרות של טבח המוני ויוצאים למלחמה שמטרתה כיבוש עזה והשמדת החמאס. יש שקט, יש פועלים, יש הומניטרי, יש הכל, והם פתאום יוצאים למבצע. ונניח שהם היו מצליחים לצלוח את השבועיים הראשונים. אבל אז היה לחץ אמריקאי, ואז היו נניח מאה חמישים חיילים הרוגים. הערכה סבירה מאוד שהיה בלתי אפשרי לעמוד בלחצים. ראש ממשלה שהיה חותר בכיוון הזה היה מאבד את הכסא שלו ולא מצליח לשמור על הממשלה. לא עם המרכז שמאל, לא עם החרדים ולא עם רוב הימין. מחאות וביקורת לא היו מאפשרות לו לפעול.
להפתעה הנוראה שספגנו יש שני מימדים. מימד אחד טכני. בעלי תפקידים שפספסו בענק. במודיעין, בהקשבה לתצפיתניות, ברמת הכוננות. לשגיאות החמורות הללו יש תשתית ערכית. תשתית שקשורה לתפיסת עולם רחבה של החברה הישראלית. לנכונות שלנו להקשיב למה שהאויבים שלנו אומרים ולא רק לסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו.
מצוינות מודיעינית היתה יכולה אולי למנוע את ההפתעה פעם אחת, ואולי זה אפילו קרה. אבל האויבים שלנו לא היו שוקטים, וזה פשוט היה קורה בהזדמנות אחרת. ואם לא עם אלף מאתיים הרוגים, עם שמונה מאות או חמש מאות. זה נורא לומר, אבל זה נכון. לולא אסון בקנה מידה כזה לא היתה בישראל ובעולם לגיטמציה למהלך צבאי כל כך נחוש והחלטי. זה נקרא דטרמניזם היסטורי. זה לא נתניהו, ולא השותפות הטבעיות ולא יאיר לפיד או בני גנץ או ליברמן או בנט. אלו תפיסות עמוקות מאוד של העם בישראל ושל העולם המערבי שלא רוצות לראות את מה שהאויבים שלנו רוצים ומתכננים לעשות. עוצמים את העיניים, קונים שקט, ולא מוכנים לשלם את המחיר.
עידית בר היא חוקרת איסלאם, תרבות ערבית ומזרח תיכון. היא התראיינה בפודקאסט של נדב פרי, ואמרה לו מה היא חושבת שהביא את החמאס למתקפת השביעי באוקטובר. כמובן אנטישמיות ושנאת ישראל. אבל גם משהו מעבר לכך. היא טענה שהחמאס זיהו אצלנו רפיסות וחולשה. אנחנו מדושני עונג, רוצים שקט, מסעדות יוקרה וטיסות לחו"ל. לא רוצים להתעסק עם עזה. והם כמו חיית טרף שמריחה את הטרף שלה זיהו את החולשה הזו, הם עשו כל מיני ניסויים לראות את התגובה שלנו, הם זיהו חולשה וזה מה שהביא אותם לתכנן ולהוציא לפועל את המתקפה.
יחיא סינוואר, לדבריה, הוא אדם שחי את אחרית הימים. בתודעה שלו הוא ניצח, לא הפסיד. הוא מוכן לסבול. יש לו "סאבֶּר". יש לו כח סבל. הוא מסתכל לטווח ארוך מאוד. הוא מכיר טוב מאוד את החברה הישראלית. הוא היה בכלא, למד עברית, וצפה לא מעט בטלוויזיה ישראלית. הוא אפילו עשה מספר קורסים ביהדות. בתפיסה שלו החברה הישראלית היא חברה נהנתנית של עכשוויזם. חברה בלי שורשים, שעושים לה "פו" והיא עפה.
אם להסתכל על הדברים ביושר, הניתוח הזה לא מופרך לחלוטין.
החברה הישראלית היא חברה עשירה. משגשגת כלכלית. עשרות מונים מהחברה הפלסטינית.
העושר הזה מביא איתו הזדמנויות. מעבר לכיף ולנעימות, העושר הוא כלי מצוין לחיים ערכיים. טכנולוגיה, מסחר ברמה גבוהה ושירותים איכותיים שמלווים שגשוג כלכלי יכולים לאפשר לנו להגשים את עולם הערכים שלנו, להביא להתפשטות שלו. אבל יש כאן גם מבחן. כאשר הכלי כל כך עשיר וטוב, ומלווים אותו פינוקים ומנעמים, עלול לקרות מהפך. אנחנו עלולים לשכוח את השאיפות הערכיות, להתנתק מהשורשים, ולהפוך את ההנאות החומריות למטרה בפני עצמה. ספר דברים כולו מדבר על הסכנה הזו. ובפרט פרשת האזינו, אותה קראנו השבת. "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַ עָשָׂהוּ וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ" (דברים לב, טו).
הניתוח של סינוואר לא מופרך. אנחנו חברה עשירה ומשגשגת. חברה נהנתנית עם רמת חיים גבוהה. האם לא החלפנו בין המטרה לבין האמצעי? אני לא יכול לומר בבטחון מלא שלא.
אבל אותה עידית בר שמסבירה את המניע של יחיא סיונוואר אומרת עוד משהו. סינוואר עצמו הופתע. הוא לא האמין שאנחנו נכנס לעזה. הם יודעים שאנחנו כל הזמן חששנו לטבוע בבוץ העזתי. תמיד הפצצנו מהאוויר וחששנו להכנס. וגם בתוך המלחמה. היה לחץ בינלאומי כבד מאוד על ישראל לא להכנס לרפיח. העמידה הישראלית מול הלחצים הפתיעה אותם, היתה מעבר לציפיות שלהם. העמידה של הממשלה, והעמידה החברתית במשך הזמן שנדרש ובמחיר ששילמנו בחיי לוחמינו.
יש פה משהו באמת מטעה. אם נשאל מה חשוב לנו יותר, נשים על כף המאזניים את הערכים לשמם אנחנו חיים, ואת רמת החיים החומרית, אין הטיה מאוד חד משמעית לאחד הכיוונים. יש פה מבחן אמיתי. אנחנו לפעמים נכשלים בו. הוא עלול להטעות. אבל אני חושב שבתמונה המאוזנת הזו בדיוק טמון הכח שלנו.
בני מוריס, ההיסטוריון של מלחמת העצמאות, כתב בספר שלו "1948" על הועידה האנגלו-אמריקאית שהגיעה לארץ ישראל ב-1946. אחרי מלחמת העולם השניה הבריטים רצו לעזוב את הארץ. הם רצו לשמור על הקשרים שלהם עם העולם הערבי ולהקים מדינה ערבית שיהיה בה מיעוט יהודי והגבילו מאוד את העליה. האמריקאים תמכו אז מאוד בכך שארץ ישראל תהיה מקלט לכל העקורים באירופה, והבריטים לא יכלו לעמוד כנגד האמריקאים. בנובמבר 1946 הבריטים הקימו ועדת חקירה אנגלית-אמריקראית. 12 נציגים משתי המדינות. שיבחנו את מעמדה של ארץ ישראל. מוריס מתאר בספר שלו את ההתרשמות של חברי הועדה מהיישוב היהודי והיישוב הערבי:
"אך דומה כי חשיבות רבה יותר מן העדויות שגבתה הוועדה בישיבותיה הרשמיות נודעה להתרשמויות חבריה בסיוריהם ברחבי הארץ. השוני הקוטבי בין ההוויה הציונית להוויה הערבית הותיר בתודעתם רושם עמוק. לאחר שביקרו בקיבוץ משמר העמק, כתב קרוסמן: "מימי ובשום מקום לא ראיתי קהילה יפה יותר". לעומת זה, כפי שסיפר אחר כך, במרחק מאתיים מטר משם עמד "הכפר הערבי המצחין ביותר שביקרתי אי-פעם". שם, באבו שושה, הוגשה לו כוס תה על רצפה בבקתה מזוהמת.
חבר הוועדה איידלוט כתב אחר כך: "יצאתי מוושינגטון אנטי-ציוני מובהק למדי... אבל כאשר אתה רואה במו עיניך מה היהודים האלה עשו בארץ ישראל... המאמץ היצירתי הגדול ביותר בעולם המודרני. הערבים אינם מגיעים לקרסוליהם והיו רוצים להרוס את כל מה שהיהודים עשו... אסור לנו להניח להם לעשות זאת".
הועדה האנגלו-אמריקאית לא הועילה. בסופו של דבר לא יצא ממנה כלום. אבל בואו נקשיב ברגישות למה שעומד מאחורי התיאור הזה.
החזון של התורה עבור עם ישראל הוא לחיות חיים של ברכה. חיים יצירתיים, של פריון כלכלי, חיים של שפע, שמביאים בצורה שלמה לידי ביטוי את עולם הערכים של התורה. ערכים שבמרכזם דבקות בה', קדושה, צדק ומשפט. לא רק עבור עם ישראל, אלא עבור האנושות כולה. הברכה, ברכת החיים, היא הכלי שאיתו אנחנו צריכים לעבוד. אנחנו עם של חפצי חיים. חיים מלאים. ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום. ובחרת בחיים. למען תחיה אתה וזרעך. עם ישראל דבק בערכים הללו. היישוב היהודי היה חיוני מאוד בראשיתו וכך נראית מדינת ישראל, פורחת ומשגשגת קרוב לשמונים שנה אחרי.
ערביי ארץ ישראל בחרו בקללה ובמוות. הם רוצים להרוס להרוג ולאנוס. זה מה שחשוב להם. האני מאמין המרכזי של האידיאולוגיה הלאומית הפלסטינית בארץ הוא שלילי. שליהודים לא תהיה מדינה. זה יותר חשוב להם מאשר ההישג החיובי, מדינה משלהם. החורבן והמוות מבחינתם הם הניצחון.
סיונוואר חי את ההיסטוריה, ואנחנו חיים את ההיסטוריה. הוא פועל לטווח ערוך, מתוך תודעה של העתיד, של אחרית הימים, וגם אצלנו יש אמונה בביאת המשיח ובאחרית הימים. אבל בעוד שהוא דבק במוות ובהרס, אנחנו דבקים בחיים וביצירה. קידוש המוות מביא לכח סבל אדיר. במובנים מסוימים כח הסבל שלו ושלהם גדול משלנו. הדבקות בקדושת החיים והרצון לחיים מלאים ברכה ושפע מקשים עלינו. מעמידים אותנו במבחן הסיבולת, ולא תמיד אנחנו עומדים בו. אבל הם מעניקים לנו עוצמה אדירה. עוצמה כלכלית, ויצר חיים שבסופו של דבר הוא חזק יותר ועמוק יותר. כך זה היה בקהילה היפה ביותר, קיבוץ משמר העמק של 1946, וכך זה גם בהתנהלות העדינה של שני הגיבורים, מנחם ואלחנן קלמזנון. וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם. חושך עם עוצמה, כח סבל ואכזריות. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים 'יְהִי אוֹר', וַיְהִי אוֹר. קרן האור שלנו תנצח.
השביעי באוקטובר היה קריאת השכמה. להזהר מפינוק יתר, להזהר מההתמכרות לשקט. להאמין לאויבים שלנו ולשנאת ישראל שבקרבם. להעז לתקוף ולכבוש ולהלחם בנחישות ובעוצמה. לא לפחד מזה כי המחיר שנשלם בסופו של דבר יהיה כבד עשרות מונים. משהו בתפיסת העולם שלנו, של כולנו, היה עיוור לעוצמת האיום.
אנחנו גאים ביצר החיים שלנו. אם אנחנו רוצים לחיות את הערכים שלנו פה בארץ הזו, אנחנו חייבים למצוא את הדרך להחזיק את שני הדברים. את יצר הברכה והחיים, יחד עם האומץ להלחם. את הגבורה והעדינות.
קרוב לשנה של לחימה הפכנו את הכף, החזרנו את רוב החטופים, והגענו להישגים משמעותיים מאוד. חלקם כנראה היו דמיוניים מבחינתנו. המלחמה לא נגמרה. החמאס עדיין שולט בעזה. יחיא סינוואר כנראה לא חוסל. עשרות חטופים עדיין מוחזקים בידיהם. אנחנו מתחילים בימים האחרונים מהלך של לחימה מול החיזבאללה. האיום האיראני עדיין קיים. וגם החותים מטרידים אותנו. אנחנו לפני תקופה ארוכה של לחימה קשה. אנחנו צריכים לנשום עמוק. להעמיק את האחיזה בשורשים שלנו. לא לוותר על יצר הברכה והחיים. ולהמשיך להלחם באומץ. אנחנו זקוקים לזה בשביל לחיות כאן לאורך מאות ואלפי שנים.
חֲזַק וְנִתְחַזַּק בְּעַד עַמֵּנוּ וּבְעַד עָרֵי אֱלֹהֵינוּ וה' יַעֲשֶׂה הַטּוֹב בְּעֵינָיו.
Комментарии