אני רוצה לדבר על קבלת התורה. על הבחירה החופשית בתורה. על הכפיה של הקב"ה. ועל אושר סינתטי.
נתחיל מהתיאור של קבלת התורה.
התיאור של ההצעה הא-לקית לקבלת התורה בספר שמות הוא תיאור מלא אהבה. הצעה רומנטית ממש.
וַיִּקְרָא אֵלָיו ה' מִן הָהָר לֵאמֹר. כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל.. אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם. וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי (שמות יט, ג-ד). אתם רואים כמה אני אוהב אתכם. כמה דאגתי לכם ואיך טיפלתי בכם. וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ (שם פס' ה). אם אתם תיענו להצעתי אתם תהיו העם היקר לי מכל העמים. וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ (שם פס' ו). יש פה שליחות, ולא סתם, אלא שליחות יוקרתית. ממלכה. אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (שם). משה צריך להציע את זה לעם. פלא שהם מסכימים מיד?! איך אפשר שלא להסכים להצעה כזו מלאת אהבה?!
אבל אז באים חז"ל ואומרים: "ויתיצבו בתחתית ההר א"ר אבדימי בר חמא בר חסא מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם" (בבלי שבת פח, א). המדרש הזה הפוך לגמרי לתיאור שקראתי קודם. מאיפה חכמים הגיעו לזה?
אז האמת היא שיש בסיס בפשט הפסוקים. כי אחרי התיאור הרומנטי של פתיחת הפרשה, ככל שהעסק מתקדם מתברר שהוא גם מאיים. ובלתי נסבל עד כדי כך שבאמצע המעמד עם ישראל מרגישים שהם הולכים למות ומבקשים לסגת מכל הענין. רבי אבדימי מדגיש את החלק הזה. זו היתה הצעה במתק שפתיים, אבל הם לא באמת יכלו להגיד לא.
אבל כאן עולה שאלה אחרת. הבנתי שחז"ל קראו בצורה הזו את הפרשה. אבל למה הקב"ה כתב אותה ככה? אחרי ההצעה האדיבה והרומנטית ואחרי ההסכמה- למה היה צריך את העשן והחרדה? לשם מה זה היה חייב להיות כל כך מפחיד?
כשבודקים את יום החתונה- מי שהתחתן מבחירה מאושר יותר. אבל אז לאורך השנים רמת האושר שלו יורדת, ולעומת זאת רמת האושר של מי שלא שבחרו בשבילו- עולה.
נדבר רגע על אושר סינטתי. לאור דברים ששמעתי מיהודית כץ שעוסקת בפסיכולוגיה חיובית. היא כתבה את הספר 'חושבים טוב', ויש לה גם פודקאסט באותו השם. היא התארחה בפודקאסט אחר והסבירה את המושג "אושר סינתטי".
אושר סינתטי מלשון לסנתז אושר. ליצור לעצמי את האושר שלי. זה מנגנון פסיכולוגי בריא שגורם לנו לשמוח במה שיש לנו. וזה עובד כשאנחנו מקבלים החלטה. מקבלים החלטה, כלומר סוגרים לעצמינו אפשרויות אחרת. לא משאירים את כל האופציות על השולחן.
בשביל להבין איך זה עובד, אני אשתמש בדוגמה של יהודית. מחקרים משווים בין האושר של זוגות שהתחתנו מבחירה, לבין האושר של זוגות שהתחתנו בשידוך. כשבודקים את יום החתונה- מי שהתחתן מבחירה מאושר יותר. אבל אז לאורך השנים רמת האושר שלו יורדת, ולעומת זאת רמת האושר של מי שלא שבחרו בשבילו- עולה. והסיבה היא שבחברות מערביות אתה בוחר גם אם להתגרש. בחברות מסורתיות זו גם אפשרות. אבל זה דבר שלא עושים, אפשרות לא זמינה. הנישואין הם החיים עצמם, ויש בהם לא מעט דברים שבורים שלא עובדים, ואז אנשים שיכולים להפרד פחות מאושרים. לא בגלל הדברים שלא עובדים, כמו בגלל עצם העובדה שאתה לא שם עד הסוף. הרבה יותר קשה לך לשמוח בזה. לעומת זאת במקום שבו גירושין הם לא אפשרות זמינה עובד המנגנון של האושר הסינתטי. אתה סגור על המקום שבו אתה נמצא, אתה שם אול-אין, ואז אתה מסנתז לעצמך את האושר שלך. זה ההסבר לכך שבזמן שבו הליברליים מאבדים את הטעם בנישואין, החברים המסורתיים שלהם הולכים ונהיים יותר ויותר מאושרים בנישואין.
עם ישראל בחר בתורה. בחירה חופשית מאהבה. אבל הבחירה הזו לא מספיקה היא עלולה ללכת לאיבוד. זו צריכה להיות מחויבות גמורה. כזו שנמצאים בה עד הסוף בלי להסתכל כל הזמן הצידה. כזו שמסורים אליה לגמרי. וכאן הקב"ה מנסה לעשות את שני הדברים ביחד. צריך את האותנטיות והאושר של יום החתונה כמו של מי שהתחתן מבחירה, וצריך את העומק והאושר של ההתמסרות לברית כמו של מי שהתחתן בשידוך. זו גם בחירה "ויענו כל העם יחדיו ויאמרו כל אשר דיבר ה' נעשה", וגם כפה עליהם הר כגיגית.
המושג הזה של התמסרות מוחלטת שלא עוזבים אותה, זה המושג של ברית. זה לא חוזה עבודה ולא חוזה דירה. חוזים הם זמניים עד שהם מתבטלים. ברית זה הסכם נצח. הסכם שלא אמורים להפר. האפשרות קיימת, אבל שומרים אותה עמוק עמוק במחסן.
ברית התורה היא מה שהחזיק את עם ישראל במשך שנות הגלות. עשהאל אבלמן בספר שלו תולדות היהודים מראה שלהיות יהודי פירושו בתקופות מסוימות היה להיות לומד תורה. כמעט ולא היתה לנו האפשרות להתקיים כעם בגלות. לא היתה לנו טריטוריה, לא שלטון ולא שפה משותפת עד כדי כך שיש היסטוריונים שטוענים שבאמת היהדות היא דת, ואין כזה דבר עם ישראל זו המצאה מאוחרת. אבל- אבלמן אומר- היה עם ישראל. מה החזיק את זה? התורה, בית המדרש, והחכמים. הם היו הטריטוריה הם השפה והם השלטון.
דניס פרגר הוא סופר יהודי אמריקאי שכתב פירוש לחמישה חומשי תורה. הוא קרא לפירוש שלו "התנ"ך הרציונלי". יש לו גם תכנית רדיו ופודקאסט מצליח. והוא כתב גם ספר על אנטישמיות. את אחת הסיבות לאנטישמיות הוא מייחס להצלחה החומרית של עם ישראל. נכון, היו מקומות שהיו בהם עניים. אבל גם העניים ביותר השקיעו את מה שבקושי היה להם בחינוך של הילדים שלהם, היתה להם רמה גבוהה של השכלה, ורמה נמוכה של פשיעה. וגם במקומות העניים ביותר למדו תורה. היו עניים יהודים, אבל הם היו עניים יותר מוצלחים מהעניים הגויים. אני רוצה לצטט מהספר שלו שנקרא- why the jews? the reason for antisemitism. למה היהודים? הסיבה לאנטישמיות. כך הוא כותב שם בחלק שבו הוא סוקר את השגשוג וההצלחה החומרית של היהודים לעומת החברות הגויות שבהם הם חיו:
התיאולוג היהודי אברהם יהושע השל מצטט מלומד נוצרי שביקר בוורשה בזמן מלחמת העולם הראשונה: "פעם אחת שמתי לב למספר רב של כרכרות בחניון, אך ללא נהגים באופק. במדינה שלי, הייתי יודע היכן לחפש אותם. נער יהודי צעיר הראה לי את הדרך; בחצר, בקומה השנייה, היה ה'שטיבל' של העגלונים היהודים. הוא כלל שני חדרים, אחד מלא בספרי תלמוד, והשני חדר לתפילה. כל העגלונים היו שקועים בלימוד ובדיונים דתיים... אז גיליתי... שלכל המקצועות, האופים, הקצבים, הסנדלרים וכו', יש שטיבל משלהם ברובע היהודי; וכל רגע פנוי שניתן להסיט מהעבודה מוקדש ללימוד תורה."
ספר עתיק שניצל ממיליוני ספרי היהדות שנשרפו על ידי הנאצים, וכעת נמצא בספריית YIVO בניו יורק, נושא את החותם "חברת חוטבי העצים ללימוד משנה" בברדיצ'ב. העובדה שהגברים שחטבו עצים, עבודה קשה בעלת מעמד חברתי נמוך, נפגשו באופן קבוע ללמוד משפט עברי, מדגימה את תפוצתו הנרחבת של הלימוד בקהילה היהודית.
כשלומדים תורה בכזו מסירות. מתוך עוני. דוחק. וחיים קשים ביותר. זו דוגמא לברית. לדבר שמסורים אליו. לקשר עם התורה מהסוג של "אושר סינטתי".
אנחנו חוגגים היום את היום שבו כרתנו את הברית הזו. ואני רוצה לשאול שאלה קשה- אנחנו לומדים תורה. כולנו חכמים וכולנו נבונים. אבל. האם לא איבדנו משהו מהברית הזו של העגלונים בוורשה? האם לא איבדנו משהו מהאושר והעומק של חוטבי העצים של ברדיצ'ב?
אני חושש שהתשובה היא כן. ואני חושש שהציבור החרדי הוא הטרגדיה שלנו. הם משמרים את הברית הזו. ויש בזה משהו נוח שמאפשר לנו להרפות.
האמת היא שקשה לי למצוא מילים טובות על הציבור הזה בימים הללו. איך יכול להיות ששבט, חברה שלמה בעם ישראל, להוציא בודדים, רואים את שעת החירום, רואים את הסכנה, רואים את העול הכבד מנשוא של שירות המילואים ולא רצים לבקו"ם. איך זה יכול להיות? נשגב מבינתי. זה הרי החטא של תקופת השופטים. שבט אחד נמצא בצרה, מנסים לגייס את כולם, אבל ליושבי העיר מרוז לא מתאים להגיע. לא מעניין אותם. אורו מרוז אמר מלאך ה'. אורו ארור יושביה כי לא באו לעזרת ה'. כך מקללת אותם דבורה הנביאה על חוסר ההתייצבות. ויש לנו כאלה תופעות למכביר בתקופת השופטים. אנחנו בשבועות, יש לנו את משפחת אלימלך שמצאה פתרון עוד יותר בעייתי- לרדת מהארץ. לכרות ברית עם בית המלוכה של האויב.
והנה אנחנו שוב בארץ ישראל, וכאילו חזרנו לתקופת השופטים. שבט שלם שלא מוכן להתייצב. לא באו לעזרת ה'.
אבל אחרי הביקורת. האם ההסדר הזה לא נוח לנו באיזשהו מובן? הם מחויבים לברית. הם מסורים אליה. לימוד תורה אצלם זה דבר שאי אפשר לוותר עליו. תכנס לכל בית כנסת בבני ברק, תמצא ספריות מלאות בסטים של משניות, גמרא, ראשונים ואחרונים. כמו בשטיבל של וורשה. ויש פה איזשהי בחירה נוחה להשאיר להם את ההתמסרות, וללכת למקומות של הבחירה בארץ ישראל, במדינת ישראל בצבא, בהתיישבות ובחקלאות.
אנחנו במלחמה על החיים שלנו. המלחמה הזו תובעת מאיתנו מחירים כבדים. מאמץ שהוא כמעט בלתי אפשרי. והיא גם מעוררת אותנו לחשוב. מי אנחנו ומה אנחנו? אנחנו לא בגלות. יש לנו את ארץ ישראל. יש לנו את מדינת ישראל. אנחנו דוברי עברית. ואנחנו חיים במדינה שבה החגים הם חגי ישראל, ויום המנוחה הוא יום השבת. הכל פה יהודי וכשר. וזה דבר שלא היה בשנות הגלות. אבל אנחנו לא יכולים לשמוט את התשובה העתיקה לשאלה מי אנחנו ומה אנחנו. אנחנו זקוקים לתשובה הזו- אנחנו יהודים לומדי תורה! אנחנו חוטבי העצים והעגלונים של ברדיצ'ב, אנחנו עורכי הדין ורואי החשבון של ירושלים, אנחנו עובדי ההייטק והמהנדסים של פתח תקווה, אנחנו האחיות והרופאים של עין הנצי"ב. מי אנחנו? לומדי התורה. זו הברית שכרתנו ביום הזה. בחרנו בה, ונכפינו אליה, ואנחנו צריכים לסנתז אותה כמשהו נתון. לאמץ אותה כברירת מחדל. זה צריך להיות תהליך אישי של קביעת עתים לתורה, של לימוד שנים מקרא ואחד תרגום. ותהליך משפחתי של שולחן שבת שאין כזה דבר שאין בו פרשת שבוע. וקהילתי של חבורות ושיעורים. בשבת ובימי חול של משנה יומית ובתי ילדים שיש בהם מפעלים של לימוד. זה צריך להיות תהליך לאומי. יש לנו מפעלים כמו דף יומי ו929, וצריך להרחיב אותם וליצור עוד ועוד מפעלים דומים. ולשפר בצורה משמעותית את לימוד התורה בבתי הספר. זו לא ברית חרדית, זו ברית יהודית של עם ישראל כולו. היא מקבלת מקום חדש בחזרה לארץ ישראל, אבל אסור לנו להשאיר אותה בגלות, אסור לנו להשאיר את המודל החרדי כאיזשהו מוזיאון שנוח לנו שמשמר את זה במקומנו.
אני רוצה לסיים בקטע מהספר של אבלמן, תולדות היהודים:
בתורה שלמדו היהודים בכל הדורות היו כמובן הלכות, חוקים ותקנות הראויים לשם "דת", אך היה ויש בה גם הרבה יותר מכך: התורה היתה ועודנה מכלול רב פנים של השכלה, מוסר, חוכמת סוד ופיוט, והיא הציעה ומציעה למחזיקים בה יחס עמוק לאל, לטבע ולאנושות, התייחסות לחיים על כל מרכיביהם, עומק של תפילה ורגש וציפיה לגאולה באחרית הימים. במעמד הפתיחה של האוניברסיטה העברית על הר הצופים אמר חיים נחמן ביאליק: "התורה אינה לא דת ולא אמונה בלבד, לא מוסר ולא מצוות ולא חוכמה בלבד. ואפילו לא צירוף של כולם יחד בלבד, אלא מושג נעלה ומרומם עד אין שיעור על כל אלה, מושג מסתורי, ששואב את כוחו כמעט מתהומה וממרומיה של ההשגה הקוסמית.
שנזכה בעזרת ה' בחג הזה ובכל השנה לברית עמוקה עם התורה. לסתנז את האושר שלנו בתורה. שנזכה בעזרת ה' לגאולה וישועה, לבשורות טובות, לרפואה שלימה לכל הפצועים. לחזרת כל החטופים בשלום לחיק משפחותיהם. להצלחת חיילי צה"ל. לחזרה לכל מרחבי ארצנו בשלום ובבטחון. להנות מיבול הארץ ומפירות הביכורים שנשתבחה בהם ארץ ישראל. ויביאנו אל המקום הזה. זה בנין בית המקדש במהרה בימינו אמן.
חג שמח!
Commenti