הלב כבד השנה מקריאת פסוקי הקללות. בָּנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ נְתֻנִים לְעַם אַחֵר וְעֵינֶיךָ רֹאוֹת וְכָלוֹת אֲלֵיהֶם כָּל הַיּוֹם. הם שם. כל כך קרובים וכל כך רחוקים. וְאֵין לְאֵל יָדֶךָ.
אנחנו בחודש אלול. מתקרבים לסיום השנה. עומדים לפני תאריכים טעונים מאוד. שביעי באוקטובר ושמחת תורה.
איך נעבור את הימים הנוראים? איך נחגוג את שמחת תורה? בעיני יש לפרשת השבוע מענה שמכוון לענין הזה, בפרשת מקרא ביכורים.
אבל רגע לפני שאני מציג אותו, אני רוצה לדבר על המשמעות של זמן. עבר הווה ועתיד. על זכרון. ועל היסטוריה.
מקום הוא מימד נשמר, הזמן הוא מימד נעלם. אני יכול לצאת מהבית שלי ולחזור אליו. רגע שחלף, אי אפשר לחזור אליו. התרבות האנושית מצאה דרך לנצור רגעים משמעותיים ולחזור אליהם. באמצעות שני כלים, (1) חזרה; (2) זכרון. זכרון קודם כל במ
ובן של ציון, אנחנו מציינים רגעים משמעותיים שהותירו חותם, לעומת רגעים חולין סתמיים. זכרון גם במובן של memory, אנחנו משתדלים לזכור את הרגעים החשובים של החיים.
החזרה היא זו שמאפשרת את הזכרון. מילה אחרת לחזרה היא "שנה". העובדה שיש לנו לוח שנה שחוזר שוב ושוב מאפשרת לנו לנעוץ את תאריכי הזכרון ולחזור אליהם. לחזור מהווה לעבר, או להביא את העבר להווה. כך האדם בונה לעצמו סיפור, וכך עמים בונים לעצמם נרטיב והיסטוריה.
על הרעיון הזה של הזכרון בנויים גם החגים שלנו כולם. זכר ליציאת מצרים, וזכר למעשה בראשית.
זה תפקידו של הזכרון בתרבות האנושית ובתורה.
אבל האמת היא שהתורה משכללת את זה בצורה מרשימה מאוד. אם אפשר לחזור לעבר בעזרת לוח השנה והזכרון, אם הסיפורים שלנו מצליחים להגמיש ולקפל את מימד הזמן. למה שלא נעשה טיול לעתיד?
החגים בתורה הם ארועים שנחגגים על שם העבר, וגם על שם העתיד. ליל הסדר הראשון נחגג עוד לפני יציאת מצרים. החותם שהוא הותיר על הזמן צוין ונזכר עוד לפני שהוא התרחש. לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַה'. לילה המשומר ובא מששת ימי בראשית.
בפרשת כי תבוא משה רבינו מצווה את בני ישראל לקרוא את פרשת מקרא ביכורים מתוך השפע הגדול של ארץ ישראל. הוא מכין את הטקס עוד לפני שנכנסו לארץ. הוא מנסח את פרשת מקרא ביכורים עוד לפני שטעמו מפרותיה. "וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה'". "הנה הפירות!" משה אומר, מקבע ומנסח את העתיד, עוד לפני שמישהו נהנה מתנובת הארץ הטובה.
הרעיון המדהים הזה הוא מה שאפשר את הקיום היהודי ואת לוח השנה של החגים בשנות הגלות הארוכות והקשות. כל השנה הנוראית הזו אנחנו מסתבכים עם החגים. בצדק. זה כל כך קשה. אבל בואו נעצור רגע ונשאל, כמה פסחים בהיסטוריה היהודית נחגגו מתוך שפע אמיתי של חירות, וכמה פסחים מתוך קושי? איך אפשר היה לחגוג את היותנו בני חורין במסעות הצלב, בגירוש ספרד, בפרעות קישינב, בגולאג הסובייטי או במחנות הריכוז של הנאצים? אפשר משום שאנחנו נזכרים ברגע רוחני עליון של חירות שהיה לו ביטוי חזק מאוד בפסח מצרים. רגע שהיה ורגע שיהיה ואליו אנחנו כוספים. אפשר משום שקריאת הגדה של פסח מבוססת על פרשת מקרא ביכורים שנאמרה על פי העתיד. אפשר משום שאם זה פונה לעתיד צריך בחגים לזעוק לישועה ולא רק לחגוג אותה, וכך עושים בהלל (אנא ה' הושיעה נא!, ובמיוחד בהלל שלם), וכך עושים בהושענות, וכך עושים ביעלה ויבוא, וכך עושים בהקפות של שמיני עצרת שנפתחות כולן בזעקות ישועה.
מאוריצי גוטליב, "יהודים מתפללים"
(על המעיל של ספר התורה בחזית הציור כתובה הקדשה "נדבה לזיכרון נשמת המנוח כמהר"ר משה גאטיליעב זצ"ל". כלומר לזכרו של האומן)
סבא שלי היה פליט בבוכרה במלחמת העולם השניה. הוא התאמץ מאוד לבנות תנור ולהשיג חטה לטחון קמח למצות שמורות לליל הסדר. לא מתוך חירות אלא מתוך זעקה לחירות, ומתוך יכולת להתרומם לרגע של חירות שנחקק בתוך ההיסטוריה גם כשהוא לא בא לידי מימוש. וזה לא רק סבא שלי, אלו האבות והאמהות, הסבים והסבתות של כולנו. אנחנו זכינו לשנים של עדנה, ועכשיו אנחנו נדרשים לתרגל מחדש שריר יהודי מאוד של שמחה ובכי מעורבבים.
אז אנחנו נחגוג השנה את שמחת תורה. לא בחוסר רגישות. לא בניתוק. מתוך זעקה לישועה. מתוך יזכור. מתוך לימוד משניות לעילוי נשמת חללי הטבח והמלחמה. זה ודאי לא נעשה מתוך לחץ וכפיה על אף אחד, וכל אחד יודע את כחותיו. אבל אם יש אנשים שיש להם כח לרקוד ולשמוח בסיום התורה, ביכולת התקווה שלנו, ויש אנשים שיש להם כח כזה, אז בוודאי שכקהילה לא נוותר על השמחה.
אנחנו נעשה את החלק שלנו. נקיים את המצוות. נתאמץ לשמוח. ונאמר לקב"ה. אנחנו עשינו מה שגזרת עלינו. עכשיו את תעשה מה שגזרת עלינו.
הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ.
תגובות