האמת על קמפיין השנאה לגיוס חרדים. תגובה לידידיה מאיר

בטור השבועי שלו בעיתון בשבע, "בין אמת כואבת לקמפיין כואב", ידידיה מאיר התייחס לסוגיית גיוס החרדים (זה נמצא גם בדף הפייסבוק שלו). מאיר מזהיר מפני סכסוך בין הציונות הדתית לחברה החרדית, סכסוך שלדבריו הוא "איום אסטרטגי", נביא כאן את עיקרי הטיעונים שלו ונתייחס אליהם.

1.      הסכסוך הזה מנוצל פוליטית לקמפיין. יכול להיות שהטענות בבסיס שלהן נכונות ותמימות, אבל יש גורמים שמנצלים את זה פוליטית ומתדלקים את זה בשביל הפלת שלטון נתניהו. צריך לחשוב לא רק על האמת והצדק, גם על ההשלכות הפוליטיות של הקמפיין הזה.

2.      הקמפיין הזה גם גורם לטעות. הוא גורם לנו לחשוב שיש לנו סיכוי לשכנע את החרדים להתגייס, ושאם הם יתגייסו העומס על המילואים יקטן משמעותית.

3.      ההצדקה לכך שחרדים לא מתגייסים היא האג'נדות של הצבא. הן בעייתיות מאוד בשני תחומים חשובים- שילוב נשים ורוח לחימה שמאלנית תבוסתנית.

4.      השיח בסוגיה הזו נגוע בשנאה כלפי החרדים. צריך לנהל ויכוח נקי משנאה, צריך לנסות להבין את האידיאולוגיה החרדית. מעבר לעצם הבעייתיות בשנאה, היא תרחיק את החרדים עוד יותר מגיוס. תהליך גיוס החרדים הוא תהליך איטי, הוא קורה בשקט ולאט, קמפיינים רק מקלקלים אותו.

אלה הטיעונים המרכזיים. אני אתייחס לכולם, אבל לפני כן חשוב לי לומר שהנקודה שהכי מקוממת אותי היא המסגור של שיח השנאה. מעבר לזה, נראה לי שמה שהכי חשוב בשיח הזה, זו שאלת האחריות.

(1) השנאה. אולי יש שנאה, אבל השיח המרכזי אליו אני נחשף הוא לא כזה. הוא שיח נוקב מאוד, עד התהום, ובצדק, משום שמדובר בעוול מוסרי בלתי נתפס. פתאום התברר כמה נטל השירות בצבא הוא כבד. כבד לנשים ולילדים, כבד לכלכלה, כבד למשק ולעולם הישיבות. במקביל אלינו יש עולם שמתנהל ביקום מקביל. מאיר כותב שהוא בעצמו דופק את הראש למשמע התבטאויות חסרות רגישות. ידידה, ההתבטאויות הללו לא מקריות. הדרך היחידה לעמוד מנגד היא לאטום את הלב. כשאתה חי בחברה שרובה הגדול לא מכיר אישית אף אחד שמגויס, אף אחד שנהרג בשדה הקרב, הלב שלך נשאר אטום, וזה מצב בלתי נסבל. בעולם שלפני המלחמה אפשר היה לנהל ויכוח בסוג של שיוויון נפש, העובדה שלא קרה שום שינוי משמעותי מאז, שוברת לנו את הלב. צה"ל עושה הרבה טעויות, גם בניהול כח האדם, אבל חוץ מכמות ימי המילואים ששירתנו, הוא גם הכפיל את מספר הלוחמים ביחידות השדה בכל מחזורי הגיוס. מחסלי סינוואר הם חיילים שלבשו בגדים אזרחיים בשמחת תורה לפני שנה והספיקו להגיע לשם. צה"ל מחפש כל אחד שיכול להתגייס ליחידות השדה, כולל עולם הישיבות והמכינות שמשלם מחיר כבד, לא יכול להיות שאתם עיוורים וחירשים לזעקה הזו. יש ספר שלם בתנ"ך שעוסק בעוול הזה, ספר שופטים. יש צרות בטחוניות, והשבטים לא מתגייסים אחד לטובת השני. לצעוק את זה זו לא שנאה, זה לב כואב על עוול וחוסר אכפתיות משוועים.

(2) האחריות. השאלה הגדולה היא על מי האחריות. אני מוכן לקבל את הטענות כלפי הצבא בנושא שילוב הנשים והנכונות ליחידות נפרדות (אבל מה הקשר לסיפור על רוח הלחימה?), הבעיה הגדולה היא שאתה טוען את זה, ואין אף מנהיג חרדי רציני, ראש ישיבה, ר"מ, אדמו"ר, עסקן או פוליטיקאי, אף אחד לא עומד ואומר- אנחנו חייבם למצוא את הדרך להתגייס. לו רק יתנו לנו את האפשרות המתאימה, אנחנו מוכנים להצטרף. אנחנו באמת לא יכולים. המציאות היא הפוכה, הקולות הללו לא נשמעים בכלל. אנשים מתוך העולם החרדי שמתגייסים זוכים ליחס קשה מאוד, אלה שעוסקים בהקמת עמותות ויחידות חרדיות סופגים פשקווילין, שנאה ובוז כמו שרק החברה החרדית יכולה לעשות לבניה. הציבור החרדי יודע למצוא התאמות בדברים שחשוב לו לעשות, אנחנו לא מוצאים בדל של רצון. אתה יודע מה, יש לי שאלה: בכמה בתי כנסת חרדיים, באיזו ישיבה חרדית, מוכנים לומר את התפילה לשלום חיילי צה"ל?

(3) חשוב להגיד עוד משהו בהקשר הזה. גם החילונים והמסורתיים רוצים שהצבא יהיה מתאים עבורם, וגיוס חרדים באמת לא יהיה פשוט. יותר מזה, כבר היום יש הרבה מאוד אנשים שהצבא לא לרוחם. הוא ימני מידי ודתי מידי, או להיפך. אבוי לנו אם אנשים יחשבו שבגלל זה מותר להם לא להתגייס, אבל האמת היא שאף אחד לא שואל אותם. הם חייבים בשירות, לפעמים הם נפגעים בגלל שירת נשים ומדסי"ת, לפעמים בגלל שירות בשטחים ושיחה עם הרב הצבאי. כאן מדובר על ציבור שלם שפטר את עצמו באופן גורף מהחובה הזו, ויש לו גם הסבר והצדקה, "זה לא מספיק מותאם לאורח החיים שלי!".

(4) הטענות על גיוס לאט ושקט הן לא אמת, והן חלק ממה שמכאיב. אם היה תהליך שקט כזה, אפשר היה באמת להיות סבלניים יותר, פחות מתקוממים וזועקים. אבל לא נעשה שום צעד. לא מכיוון ההנהגה, כבר אמרנו. וגם לא בשטח. אין חרדים בשום מקום בצבא היבשה. התכניות שעושות הרבה מאוד התאמות, ריקות מחרדים כמעט לחלוטין. יש שם שבבניקים, וחרדלי"ם, ואפיזודות חרדיות ממש בודדות. אבל אין בשום מקום קבוצה חרדית רגילה משמעותית. ואין שום תהליך ביחס להשתלבות של חרדים בצבא הירוק שנלחם ואוכל חול ועוד דברים. כלום. נאדה. ריק. לא בנח"ל החרדי שהקים הרב בלוך. לא בנצח יהודה. לא בגדוד החרדי בגבעתי. פשוט אין!

(5) הזלזול. ידידיה משקיע רבות להראות לנו שאנחנו מנוצלים על ידי קמפיינרים. ככלל, בעיני טיעונים כאלה ממש לא רלוונטיים, הם מסיטים את הדיון מהתוכן שלו לכיוונים אחרים. גם ידידיה מאיר הוא קמפיינר, הוא הרי מקבל משכורת בשביל לכתוב וכותב את תפיסת העולם שלו. וגם ידידיה מאיר הוא בעל תפיסה פוליטית מסוימת, די ברור שהוא בעד ממשלת נתניהו, אני לא חושב שזו סיבה לא להקשיב לו. גם הוא מגייס את השכול בשביל להוכיח את צדקתו, בטור הזה ובמקומות נוספים. אבל יש כאן בעיה עמוקה יותר, והיא הזלזול וההתנשאות. התמונה שמאיר מצייר היא של המון נבער שקץ בשירות המילואים ומחכה לנצחון המוחלט, הקמפיינרים מגיעים ומשכנעים אותו שלו רק יגייסו את החרדים הנצחון המוחלט יגיע, ובדרך אליו כבר לא תצטרכו לעשות מילואים. "בעלי אינטרסים פוליטיים, שגורמים להם לחשוב ש:  א. הפתרון לכל עומס המילואים הוא גיוס חרדים. ב. אם נצעק ונעלוב בחרדים או נצטט להם פסוקים הם ישתכנעו ויתגייסו בהמוניהם". אם יש הגדרה לאיש קש, הרי זה האיש אותו מצייר ידידיה. זה נעשה בכזו התנשאות וזלזול. ידידיה, אנחנו לא מפחדים מדרך ארוכה ומוכנים לעשות מילואים כמה שנדרש. אנחנו מוכנים לשלם את המחירים הכבדים הללו באהבה, ותוך כדי כך אנחנו מסתכלים הצידה ורואים שיש פה אוכלוסיה שלא מוכנה להשתתף במאמץ. זה מכעיס, כואב ומקומם מאוד, ועל כך אנחנו זועקים. יותר מאשר מחשבה נאיבית שישתכנעו מאיתנו, כפי שאתה מצייר בנימה כל כך מזלזלת, יש כאן הבעת כאב וזעקה.

(6) מאיר מציין שחרדים בעולם מתוקן כן היו צריכים להתגייס, "חרדים שתורתם לא אומנותם". האמירה הזו בעייתית מאוד בעיני, וחשוב לי להגיד גם את זה. היא בעייתית משלושה היבטים, בעיני. (1) לפי ההלכה גם מי שתורתו אומנותו חייב להתגייס, "במה דברים אמורים במלחמות רשות, אבל במלחמת מצווה אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה", נאמר במשנה במסכת סוטה וברמב"ם בהלכות מלכים. (2) זה בעייתי בגלל חילול השם שיש כאן. יש כל כך הרבה אוכלוסיות שמשלמות מחיר בלתי נתפס ולא הגיוני. אבות לבעלי צרכים מיוחדים, עצמאים ובעלי עסקים, וגם מורים, אז מה הם פטורים מזה? אני חושב שעצם האפשרות לומר את זה לא רואה את המחיר הכבד שהחברה משלמת. אי אפשר גם להתעלם מההטבות הכלכליות המשמעותיות מהן נהנה עולם התורה בזכות אותם עובדים שגם יוצאים למילואים, זו מציאות מאוד בעייתית. (3) וזה בעייתי בגלל הצורך. הצבא מחפש חיילים ליחידות השדה (וזה לא סותר את הביקורת על ההתנהלות חסרת האחריות שלו בתחום הזה, הן בהקטנת הצבא וכו') הוא מוצא אותם בספסלי בית המדרש, אצל בחורי הישיבות הציוניות שמשלמים בדמם. זה צורך אמיתי, שאילולא האוכלוסיה הזו היכולת לעמוד מול המשימות היתה נמוכה יותר, והנטל היה נופל בצורה כבדה יותר על אוכלוסיות אחרות. האם תורתם של בחורי ישיבת ירוחם, הר עציון, עלי, שדרות ואורות שאול היא תורה קטנה יותר מזו של מיר, פוניבז' וחברון? האם דמם סמוק פחות? האם תורתם של הרב מידן והרב חיים סבתו שנלחמו במלחמת יום הכיפורים היא תורה חסרה או שלמה יותר מזו של ראשי הישיבות החרדיות בגילם (שהאמת שרבים מהם עשו צבא)?

ידידה, אולי יש כאן קמפיין, אבל הוא ישנו משני הכיוונים. אולי יש כאלה שדרכם היא דרך שנאה, אבל לזהות אותה עם קול הזעקה שקם, זה קמפיין. מה שיש פה זו זעקה על עוול משווע וערלות לב. בשביל שננצח ביחד, צריך להלחם ביחד. ציפינו שישתנה משהו. ציפינו שהציבור החרדי יצטרף. אנחנו נעשה הכל בשביל לנצח את האויבים שלנו, נשלם כל מחיר שידרש, עם או בלי החרדים. החרדים הם אחים אהובים, ואנחנו לומדים מהם שיעורים משמעותיים, אבל אנחנו מאוכזבים, אנחנו מיואשים, אנחנו לא מאמינים למראה עינינו. האחריות על האפשרות להתגייס בצורה מתאימה מוטלת בראש ובראשונה על הציבור החרדי, והוא לא נוקף אצבע במעשים, ולא בהצהרות. בשום שכבה חברתית. לא בהנהגה ולא בשטח. איך זה יכול להיות? אנחנו לא מבינים.