דעתי על הבחירות לרבנות הראשית לישראל

מחשבות בעקבות הבחירות לרבנות הראשית שהתקיימו היום.

לפני כן גילוי נאות, אני לא חלק מרשימת המתנדבים של ארגון רבני צהר.

ועכשיו, סיפור שממחיש את הקשר שלי עם הארגון הזה. התקשר אלי היום חתן וביקש שאערוך את חופתו. הסכמתי בשמחה (ובהסתייגות, שאצליח לסדר יציאה מהמילואים) ושאלתי אותו אם הוא וארוסתו כבר נרשמו לנישואין. "יופי", אמרתי, "אז אם לא, אני ממליץ ממש בחום להרשם דרך המשרדים של צִהר. יש אפשרות בלוד ובתל אביב. תכתוב באינטרנט וכבר תמצא את כל הפרטים. הם נגישים ונוחים, יש להם שעות פתיחה מסודרות. הם יותר מסודרים מכל המועצות הדתיות שאני מכיר, ממלאים מראש את העתק הכתובה בצורה מדויקת, וגם מנפקים הסכם קדם נישואין כחלק מהתיק. אני גם ממליץ, וגם מודה שלי זה יהיה הכי נוח". הוא הסכים.

אחרי שהשיחה הסתיימה, חשבתי על כך שארגון הרבנים הזה, שבראשו עומד הרב סתיו, עוסק בכל כך הרבה תחומים וממלא כל כך הרבה תפקידים חסרים. אני נעזר בו לא מעט ברבנות הקהילה. בעצה ופסיקה למשפחה שמלווה את אביה לקראת פטירה, ברישום לנישואין, בחוברת ההצעות שלהם לקראת החגים והימים הנוראים, בפסיקות שלהם לגבי בר מצווה חילונית (עליה לתורה רק בשני וחמישי, לא בשבתות ולא בשאר ימות השבוע) ובעוד נושאים, פשוטים ורגישים, אישיים וציבוריים. אם אפשר לסכם את העשיה שלהם, נראה לי שמה שהם עושים זה מה שהרבנות הראשית לישראל היתה אמורה לעסוק בו.

לא עם כל מה שהם עושים אני מסכים, ולא עם כל הדעות שהרב סתיו מביע בציבור אני מזדהה. אבל אי אפשר שלא להעריץ את שדות העשיה הרחבים שהם עוסקים בהם, ואת הגישה הרצינית שלהם לכל מה שהם נוגעים בו.

הם מגיבים למצב. מחברים תפילות ומציעים דרך התנהלות רוחנית והלכתית שמשוחחת עם המציאות. במלחמה, במשבר החברתי שקדם לה, בקורונה, ובכל מה שעובר עלינו. הם מפיקים ארועי לימוד תורה שעוסקים במצב של החברה הישראלית, בחינוך, בכיבוד הורים ובנושאים שמעסיקים את כולנו.

הם מארגנים תפילות יום כיפור בכל רחבי הארץ באולמות ובגנים ציבוריים, וגם קריאות מגילה ותיקוני ליל שבועות (והכל עם הדפסות ופרסומים מותאמים ומאירים).

הם רושמים לנישואין בהתנדבות, ברמת השירות הכי גבוהה שיש ובסטנדרטים הלכתיים לא מתפשרים, הם מדריכים ומלווים ילדים לבר מצווה. הם עוסקים בהדרכה וליווי הלכתי ורוחני של חולים לקראת פטירתם, עורכים לוויות ומדריכים אבלים בשבעת ימי האבלות.

הם מפעילים מערך מתנדבים וצוותי עובדים רחבים. הם מתייחסים לרבנים ברצינות ובהשקעה, מלווים ומדריכים רבני קהילות בקורסים ובתכנית ליווי אישי.

הם מציעים לציבור הישראלי הרחב לימוד תורה וליווי במעגלי החיים והשנה. התכנים והשירות שלהם קשורים בברית עמוקה עם הישראליות העכשווית ועם מסורת ישראל לדורותיה. הם יודעים לעבוד ויש להם סטנדרטים ותודעת שירות לא של מתנדבים. העשיה שלהם נובעת מתוך גדלות בתורה והתמסרות לציבור.

הם לא גוף ממלכתי ואין להם תקציבים.

יש לנו גוף ממלכתי שנקרא הרבנות הראשית לישראל. יש לו תקנים ותקציבים, ראשי לשכה ומזכירות, וגם מועצת רבנים שנבחרת על ידי הגוף שבוחר את הרבנים. הרבנות הראשית היא גוף שנהנה מסמכויות בכשרות הארצית, בהענקת רישיונות לעריכת חופה וקידושין, בהסמכת רבנים ועוד. לצערי הרב הנוכחות שלו בחיים היהודיים של הציבור בישראל דלה מאוד.

 אנחנו נמצאים בתקופת מעבר. ראינו בימים האחרונים איך המשבר הכי חמור שחווינו הופך תוך שבועיים להזדמנות לסדר חדש במזרח התיכון.

אנחנו חווים בשנים האחרונות משברים פוליטיים מורכבים מאוד, אסור לנו להתעלם מהם. הבקיעים במערכות הבחירות החוזרות ונשנות ובמאבק היצרי על הרפורמה מלמדים שלא משנה מי צודק, השיטה זקוקה לשינויים משמעותיים. אני מאמין שהם חייבים לקרות.

גם התחום הזה של דת ומדינה ושל הרבנות הממלכתית זקוק לניעור. זה לא עניין פרסונלי, ופחות משנה בעיני מי נבחר ומי לא. משהו בשיטה לא עובד, הן בתהליך הבחירה שמבזה את התורה. והן בתוצר הסופי שלו, מוסד לא רלוונטי לציבור הישראלי הרחב, לא לדתי, לא למסורתי ולא לחילוני (ואני לא מדבר על בתי הדין ועל נשיא בית הדין הגדול אלא על הרבנות הראשית). צריך שינוי בשיטה. התקופה המשברית בה אנחנו חיים היא הזדמנות.

אני לא יודע להציע את הכיוונים הפרוצדורליים, אני כן יודע איך אמור להראות התוצר הסופי. פשוט תסתכלו על צהר, ותראו איך במה רבנות אמיתית וכלל ישראלית מתעסקת.