"שרים יחד לשובם"- עד החטוף האחרון. זו היתה הכותרת של הערב שהתקיים בשדה אליהו. ההרכב המקומי פרשת דרכים ניגנו. איילת גולדין, אחות של הדר גולדין ז"ל דיברה, וגם ועינת רוזן, דודה של אלון אהל שעדיין מוחזק במנהרות. והקהל שר והתפלל.
איילת סיפרה שהיתה להדר חיבה מוזרה ליורם גאון, ושהצלצול שלו היה "אל ארץ צבי". "זו סוג של צוואה בעיני. צוואה לא להפקיר חיילים, לא להפקיר אזרחים, לא להפקיר חטופים ולא להפקיר חללים. זה לא פוליטי, זה ערכי, אלה הערכים עליהם גדלנו".
עינת סיפרה על אחיין שלה, אלון, המוזיקאי המחונן. היא הקרינה סרטון קצר של אלון על הפסנתר. היא סיפרה על דרישת השלום שהביאו חברים שלו, שנחטפו ממיגונית המוות ושבו משם בשבוע האחרון. הם סיפרו שהוא פצוע, עם רסיס בעין, בתנאים לא תנאים. היא גם סיפרה על אח של אלון שרגע לפני פרוץ המלחמה סיים שנת שירות בקיבוץ בארי וחווה את השביעי באוקטובר דרך קבוצות הווצאפ. מאז הוא כבר הספיק להתגייס לשירות קרבי. "אנחנו לא נגד שום דבר. אנחנו רק בעד. בעד שישיבו אותם".
גם אני הייתי שם. וביקשתי להיזכר ולהזכיר את הערכים הבסיסיים עליהם דיברו איילת ועינת. ערכים שיונקים מסיפורי בראשית שלנו. ביקשתי גם לדבר על הדילמה הפוליטית של עיסקה מול מלחמה. להציע משהו מהמורשת של הרצל, חוזה המדינה, על מנת להתמודד עם הדילמה.
ספר בראשית מניח את התשתית של הערכים שלנו כעם. הסיפורים שלו הפכו למעשה להיות היסוד של העולם הליברלי המערבי.
ספר בראשית נפתח בסיפור בריאת העולם, שבשיאו בריאת האדם בצלם א-לקים.
באמריקאית אומרים "כל בני האדם נבראו שווים". משפט שניסח אפיפיור מימי הביניים המוקדמים ומצא את דרכו להכרזת העצמאות האמריקאית:
מקובלות עלינו אמיתות אלה כמוכחות מאליהן, שכל בני-האדם נבראו שווים, שהבורא העניק להם זכויות מסוימות שאי-אפשר לשלול מהם, וביניהן הזכות לחיים, לחירות ולרדיפת האושר.
זו אחת מאבני היסוד של העולם הליברלי והיא מנוסחת בשפה דתית שמדברת על בורא ונבראים, יונקת מסיפור הבריאה.
ספר בראשית לא משאיר את זה כאמונה בעלמא. אברהם אבינו מופיע על בימת ההיסטוריה הוא מקים בית ועם שהולכים בדרך צדקה ומשפט. מהי אותה דרך צדקה ומשפט? כאשר אחיין של אברהם, לוט, נופל בשבי, יחד עם אנשי סדום ועמורה, אברהם אוחז בעצמו בנשק ויוצא למרדף ולקרב עם אחד הצבאות הגדולים בעולם. הוא מוכן לחרף את נפשו בשביל להציל את השבויים.
אנשי סדום ועמורה לא היו צדיקים בעיני אברהם. כשהוא מחפש שידוך לבן שלו הוא משביע את העבד שלא יקח אשה לבנו מבנות כנען. אבל גם אנשי סדום נבראו בצלם א-לקים, וגם להם מגיע לחיות, ואברהם מוכן להלחם על החיים שלהם. לצאת למרדף ולהאבק מול הגזרה של הקב"ה.
אחים ואחיות שלנו מוטלים בשבי. מגיע להם לחיות. איך יכולים אנשים שרוממות אמונת אלוקים בפיהם להחזיק אותם בכזו אכזריות? איזו אמונה מעוותת. "רק אין יראת אלוקים במקום הזה!".
מהסיפור האוניברסלי של בריאת העולם, ספר בראשית עובר לסיפור המשפחה. "את אחי אנכי מבקש" אומר יוסף השנוא. אבל האחים לא יכולים לסבול אותו, הם זורקים אותו לבור והוא נמכר לעבד במצרים.
האם יכול להיות משהו יותר אכזרי מהמכירה?
נראה לי שכן. אחרי שיוסף מושלך לבור יש פסוק תמים לכאורה. בכל שנה כשמגיעים לפרשת וישב אני לא מסוגל לשמוע אותו. "וישבו לאכול לחם". ארוחת הצהריים הזו היתה מלווה בצרחות. האחים בעצמם מספרים על זה. אבל מרוב שנאה הלב שלהם נעשה ערל והם התעלמו.
"אבל אשמים אנחנו על אחינו", הם יגידו בעצמם כשיעמדו לפני יוסף, "אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו, על כן באה אלינו הצרה הזו".
אסור לנו לעצום את העיניים. אסור לנו לאטום את האוזניים. אוי לנו אם הלב שלנו יהפוך להיות ערל לזעקה של המשפחות, לזעקת השבר של האחים שלנו שנמצאים בבור.
זה המסר של ספר בראשית אלינו. יראת א-לקים שיש לה צלם א-לקים. וערבות בין אחים, שלא יעשה הלב שלנו ערל.
יש כאלה שמבקשים להפוך את הסוגיא הזו לפוליטית. אין אפשרות גם למגר את החמאס וגם להביא את החטופים הביתה. צריך ללכת לעסקה בכל מחיר ולסיים את המלחמה. אין ברירה. הם אומרים.
מבחינה ריאלית פשוטה, הם צודקים. אולי אנחנו צריכים להיות ישרים ולומר שאי אפשר גם וגם. להציב את ההכרעה. להודות ביושר שמי שתומך בעסקה, גוזר עלינו עימותים נוספים עם החמאס, כאלה שעלולים להיות קשים ממה שכבר חווינו. ומי שמתנגד לעסקה גוזר גזר דין מוות על כל החטופים.
מבחינה ריאלית פשוטה נראה שבלתי אפשרי לעמוד בשתי המטרות.
פה אני רוצה להדרש למורשת של הרצל חוזה המדינה. מבחינה ריאלית פשוטה לא היה טעם בהקמת הקונגרס הציוני והעמדת החזון של הקמת מדינה ליהודים בארץ ישראל. אמר את זה הרצל בעצמו. בשנת 1897 בבזל, בנאום פתיחת הקונגרס הציוני העולמי הראשון:
פתרונה של שאלת־היהודים היא איננה, ואין היא יכולה להיות בצורתה הנוכחית. אף היא לא מצאה, נודה בכך לעצמנו בגלוי, הד ניכר בקרב העם. מפני מה? מפני שהיהודים יודעים חשבון, ויש אפילו הטוענים, שהם יודעים זאת יותר מדי יפה. אם נניח איפוא, כי קיימים תשעה מיליונים יהודים, וכי פעולת־היישוב תצליח ליישב עשרת־אלפים יהודים בארץ־ישראל כל שנה – הרי ידרוש פּתרונה של שאלת־היהודים תשע מאות שנה. הדבר הזה נראה כבלתי־מעשי. והרי אתם יודעים, כי המספר של עשרת אלפים מתיישבים בשנה במסיבות הקיימות הוא דמיוני ממש.
היעד הסופי היה נראה דמיוני. גם התחנות שבדרך, עליה של עשרת אלפים יהודים בשנה, היתה נראית בלתי אפשרית בשלב הזה. מתוך מודעות מלאה לסיכויים הנמוכים, לאור החשיבות הגדולה של הענין, הרצל כינס את הקונגרס.
ביומנו הוא כתב:
אם אמצה את קונגרס בזל בדיבור אחד – שאזהר שלא להגותו ברבים – הריהו זה: בבזל ייסדתי את מדינת היהודים. אם אומר זאת בקול היום, יענה לי צחוק כללי. אולי בעוד חמש שנים, בוודאי בעוד חמישים שנה, יודו בכך כולם.
כעבור חמישים ואחת שנה קמה מדינת ישראל.
אנחנו מחויבים לבטחון ישראל. למיגור החמאס ולשיקום הנגב המערבי. אחרי מה שחווינו בשביעי באוקטובר אסור לנו להתייחס לשיקולי הבטחון האסטרטגיים בקלות ראש! לצד זאת אנחנו מחויבים לצלם א-לקים שבאדם, להחזרת החטופים. אנחנו לא שוכחים אותם. אנחנו מזכירים את זה לממשלת ישראל. אנחנו אומרים את זה לכם, המשפחות. ואנחנו מתפללים על כך שלוש פעמים ביום בבתי הכנסת.
אנחנו מתפללים, מקווים ומייחלים. שנהיה כחולמים. שימלא שחוק פינו ולשוננו רינה. בעזרת ה'.
Comments