דבקת בחיים. פרידה מצביקה פרידמן

גל יקרה

דניאל, מעין, טליה, נעם, הילה, ולירון. אהובים שלנו.

גדלי ושירה, ומשפחת גואלמן היקרה. משפחת פרידמן היקרה.

בשעה הקשה הזו, המילים נעתקות מן הלשון.

מהרגע ששמעתי את הבשורה הנוראה, מתנגן באוזניי פסוק מפרשת השבוע. ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן. הקב"ה מבקש מבני ישראל שיתנו לו לעשות את העבודה ולגמור עם המצרים. רק תהיו בשקט ואל תפריעו, ואתם תחרישון.

רבונו של עולם. איה מלחמותיך?! למה אתה לא נלחם עבורנו את המלחמה הזו? אתם תחרישון?! הלב שלנו זועק מכאב. אנחנו לא יכולים לשתוק.

איוב ביקש קרא, אֶרֶץ אַל תְּכַסִּי דָמִי וְאַל יְהִי מָקוֹם לְזַעֲקָתִי! אנחנו מרגישים את האדמה רועדת תחת הרגליים שלנו. זועקת את זעקתינו. אנחנו שואלים את עצמנו, איך זה קורה לנו? איך זה קרה לגל?

האמת היא שהתשובה היא פשוטה. צביקה, אתה כמעט בן ארבעים וחמש, עם ששה ילדים וכבר פטור ממילואים. אבל אתה התייצבת בחזית. אתה, וכל המשפחה מאחוריך. אלה הם פירות העמק. אדמת הקיבוץ שלנו, עין הנצי"ב שזועקת היום וכל השנה הזו.

צביקה אתה איש שכולך חיים. איש משפחה אוהב ומסור. אוהב את הטבע ואת בעלי החיים. שומר עלינו מהנחשים, מודד ובונה את ארץ ישראל ואת תשתיות החשמל שלה. אוהד כדורסל שלא מפסיד משחק. ירא שמים. אוהב תפילה וניגון. אוהב את בית הכנסת ואת המנהגים. מחנך את הילדים ביראה ואהבה, מחנך את כולנו בפשטות.

צביקה אתה אוהב חיים וחפץ חיים. אבל אנחנו במלחמה. ובמלחמה הזו צריכים חיילים. אז אתה התייצבת ונתת את הדבר היקר ביותר שאפשר לתת. אהבת החיים שלך חזקה משנאת המוות של אויבנו. שורשיה עמוקים יותר. סופה לנצח.

גל יקרה. וכל הילדים. אנחנו מבטיחים שאנחנו נהיה איתכם. נלך איתכם ונלווה אתכם.

צביקה. אתה אהבת את החיים, דבקת בחיים, ושילמת בחיים.

תהא נשמתך צרורה בצרור החיים.