מה עושים? איזה ברוֹך! אילו נהרות של כאב. איזה שבר. כמה דם נשפך פה, עם איזו אכזריות ורוע אנחנו מתמודדים.
ואז יש את השבר שבתוך השבר. השבר החברתי, ההאשמות ההדדיות, המחנאות והקיטוב. האויבים שלנו רואים וצוחקים, חוככים ידיים בהנאה. כמה כואב לראות אצל אבו-עלי אקספרס שכל התקשורת הפלסטינית עוסקת במחאה ובמריבות שלנו.
חבר'ה אנחנו בסכנה, זה לא צחוק. אם לא נהיה מלוכדים לא נשרוד כאן. אני רוצה להציע איזשהו כיוון לתיקון, הלוואי שהוא יהדהד במקומות שהוא צריך להדהד. בשביל זה
אני רוצה לדבר על התפיסה הממלכתית של בן גוריון. על הפרשנות של הנצי"ב מוולוז'ין ל"לא תתגודדו". על תיקון עמוק שצריך לדרוש מראש הממשלה, מחברי הממשלה ומתומכיה לעשות. להיות יותר ממלכתיים (מתוך נקודת הנחה שהם צודקים!) ועל תיקון עמוק שצריך לדרוש מיושב ראש האופוזיציה, מחברי הכנסת של האופוזיציה, מהתקשורת המרכזית ומהתומכים שלהם לעשות. להיות יותר ממלכתיים (מתוך נקודת הנחה שהם צודקים!)
בבסיס של פירמידת מאסלו הלאומית שלנו עומדת האסטרטגיה הבטחונית והמדינית. אנחנו נמצאים בעיצומה של מלחמת קיום מול מעצמה אזורית שמאמנת, מחמשת ומפעילה צבאות פרוקסי אכזריים ונועזים מאוד. אני לא מומחה בתחומים הללו, את דעתי הבטחוניות המקצועיות אני מוכן להשמיע בויכוח על שולחן סעודת השבת המשפחתית, היא לא רלוונטית כאן.
במדרגה השניה של הפירמידה נמצאת הלכידות החברתית. בלעדיה לא תהיה לנו תקומה, לא נצליח להחזיק מעמד לאורך זמן בשביל לנהל את המלחמה הזו. כשחושבים על זה, הלכידות נמצאת במדרגה הראשונה, היא חלק מהצרכים הבטחוניים הבסיסיים ביותר.
בימים האחרונים הלכידות הזו נשחקת שחיקה מסוכנת מאוד. זה מדאיג ומתסכל מאוד, מרפה ידיים ממש. אני רוצה להציע כיוון ערכי שאנחנו צריכים לחזק, הן בעמדת התומכים בממשלה והן בעמדת המתנגדים- ממלכתיות. אנחנו זקוקים למנהיגות יותר ממלכתית, וגם לאופוזיציה ממלכתית, ולתקשורת שמתנהלת בצורה ממלכתית. זו לא פריבלגיה, זה הכרח, אנחנו זקוקים לזה באופן נואש.
פעמים רבות מושמעת ביקורת חריפה על האפליה המפלגתית החריפה שהיתה פה בראשית ימי המדינה ועל מדיניות "הפנקס האדום". מבלי לבטל אותה, אני חושב שכדאי להסתכל על המגמה. התנועה הציונית קמה כתנועה דמוקרטית. הDNA של המחלוקות במשנה, בגמרא ובפוסקים עשה את דרכו לויכוחים בקונגרסים הציוניים. מהר מאוד המוסדות של היישוב היהודי והמדינה שבדרך הפכו למפלגתיים מאוד. לכל מפלגה היו קיבוצים, עיתון, מערכת חינוך, קופת חולים ואפילו מילציות בדמות המחתרות. כאשר בן גוריון הקים את המדינה הוא ראה חשיבות גדולה ביצירת ממלכיות על מפלגתית. כך הוא עשה בפירוק המחתרות והקמת צה"ל. כולם מכירים את החלק של פירוק האצ"ל ואת ארוע אלטלנה. בן גוריון נלחם גם ביריבים פוליטיים מבית ופירק את הפלמ"ח. הוא שילם בצעד הזה מחירים כבדים מאוד וקיבל מכתבי התפטרות של חצי מהמטכ"ל באחד הרגעים הקשים ביותר של מלחמת העצמאות. בן גוריון גם ביטל את זרמי החינוך המפלגתיים והקים את החינוך הממלכתי, ואז בעקבות מסקנות "ועדת פרומקין" על הכפיה האנטי-דתית במעברות (לדעתי זו היתה ועדת החקירה הממלכתית הראשונה בתולדות המדינה) הוקם זרם חינוך נוסף נפרד, החינוך הממלכתי-דתי. המפלגתיות לא התבטלה, אבל לצידה נבנו מוסדות ממלכתיים שהחליפו לאט לאט את המוסדות המפלגתיים.
הממלכתיות מממשת ערך שבא לידי ביטוי במצווה שקראנו עליה בפרשת ראה- "לא תתגודדו".
פשט הפסוקים מדברים על גדידה מלשון חיתוך: "בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם לֹא תִתְגֹּדְדוּ וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת" (דברים יד, א). אסור לפגוע בגוף, לתלוש שערות ולשרוט בבשר מתוך אבלות, אנחנו בנים של ה' ואנחנו צריכים לכבד את הגוף שלנו. חז"ל דרשו מהפסוק הזה הלכה נוספת- "לא תעשו אגודות אגודות" (בבלי יבמות יג, ב) כלומר שלא יהיו שני בתי דינים באותה העיר שכל אחד מורה הלכות אחרות. זה נראה כאילו חז"ל ביקשו לתלות את האג'נדה שלהם בפרשנות אנכרוניסטית לשבר פסוק בלי שום קשר לפשט. הנצי"ב מוולוז'ין בפירוש העמק דבר הציע שיש כאן קשר עמוק בין הפשט לחידוש של חכמים.
אבל לפני זה מילה על אחד המאמרים הפובליציסטיים החשובים של הנצי"ב בעיתונות העברית. במהלך המאה התשע עשרה היהודים החלו להנות משיוויון זכויות שלא חייב אותם להיות חברים בקהילה היהודית. החופש הזה הביא רבים מאוד, קהילות יהודיות שלמות, לפרוק מעליהם עול תורה ומצוות. התגובה במקומות רבים היתה להקים קהילה יהודית נפרדת, ולקבל אליה רק מי ששומר מצוות. אפשר לומר שזהו קו פרשת המים בכינון החרדיות.
הנצי"ב חשב שהמבחן הזה מסוכן מאוד. אתה מתכוון להוציא אנשים מהקהילה בגלל השאלה "האם אתה שומר מצוות?" מהר מאוד אתה תוציא אנשים מהקהילה על רקע השאלה "האם אתה שומר מצוות כמוני". כאשר הדילמה הגיעה למזרח אירופה, ללבוב, הנצי"ב כתב מאמר חריף מאוד לעיתון "קול מחזיקי הדת" ושם הוא טען ש"עצה זו קשה כחרבות לגוף האומה וקיומה". המאמר הזה נכנס לתוך ספר התשובות ההלכתיות של הנצי"ב, שו"ת משיב דבר.
נחזור ל"לא תתגודדו". הנצי"ב מציע שזהו החיתוך וזוהי הפציעה. כאשר שומרי המצוות לא רק מתווכחים וחולקים, אלא מכוננים קהילות נפרדות עם בתי דין נפרדים, הרי זו פגיעה בגוף הלאומי של "בנים אתם לה' אלוהיכם" לא פחות מאשר פציעה פיזית, שריטה או תלישת שערות.
[וכאן אני רוצה גם להתפלמס עם אחד הטיעונים המרכזיים של אבישי בן חיים בספר הנפלא שלו "החרדים- דע את האוהב". בן חיים יוצא נגד הטענה לפיה החרדיות היא המצאה חדשה של המאה התשע עשרה. הוא טוען- נכון שהחרדים הגביהו חומות, נכון שהם שינו את היחס לפרנסה וללימודי חול, אבל בכך הם שומרים את הליבה של הקיום היהודי בגלות, את ההיידישקייט, את חיי התורה והמצוות, את השטיבלים ואת המסורת. בלי זה הכל היה מתפרק. הם היהודי האותנטי, הם פשוט היו חייבים לשנות כמה דברים בשביל לשרוד. הענין הוא שאחד הדברים המרכזיים שהם שינו זה את הגיוון. הקהילה היהודית בגלות היתה תמיד בנויה מרמות שונות של שמירת תורה ומצוות, ויעידו על כך פסקים ושותי"ם רבים מספור. אנשים שעברו על עבירות רבות היו תמיד חלק בלתי נפרד מהציבור. הפרדת הקהילות והקמת קהילה שבה כולם נראים בדיוק כמוני ושומרים מצוות לפי ההכשר שלי, וכך גם כל מי שלומד איתי בבית הספר ומתפלל איתי בבית הכנסת, זה משהו חדש לגמרי, זה בוודאי לא השטייטל, וזה לא רק שינוי קוסמטי].
אני רוצה לדבר על ההתנהלות של ראש הממשלה נתניהו מנקודת המבט שלו. נניח שעסקת חטופים היא בין משהו בלתי אפשרי, כי החמאס לא מוכן, לבין הפקרות נוראית שעלולה להביא לחורבן המדינה. האמת היא שבאופן אישי אני מזדהה עם הכיוון הזה. אבל אז עולה השאלה- למה אתה לא אומר את זה לציבור הישראלי בקולך? ואתם יודעים מה, נניח שבשביל לנהל משא ומתן קשוח אתה לא יכול לחשוף את העמדות האמיתיות שלך מול כל הציבור, למה אתה מעביר החלטת ממשלה ויוצא להתנגשות פוליטית על ציר פילדפי?
לצערי הרב אני חושש שמה שמניע את ראש הממשלה בהתנהלות התקשורתית והציבורית שלו זה שיקול פוליטי, להעיר את הבייס נגד האלטרנטיבות, לייצר סדר יום שבו שליטה על ציר פילדפלי היא הויכוח בתוך החברה הישראלית. "עסקה מופקרת" מצד אחד ו"אחריות בטחונית" מצד שני. סדר יום כזה הוא מתנה לנתניהו. נניח שבימים כתיקונם זה שיקול פוליטי מתקבל על הדעת, אבל במצב שבו החברה הישראלית נמצאת, בפרט ביחס לסוגיית החטופים, הרווח הפוליטי הזה עלול להיות ניצחון פירוס שימוטט את החברה הישראלית.
ואתם יודעים מה, בואו נלך עוד צעד קדימה. בואו נקבל גם את ההתנהלות התקשורתית-פוליטית הזו כלגיטימית. נתניהו חושב שהוא שומר בטחון ישראל, ונכון שהוא כשל אבל האלטרנטיבות רעות ממנו, ובשביל להשאר ליד ההגה הוא צריך לגייס את הבייס. גם אם זה נכון בסוגיא הזו, איך זה יכול להיות שראש הממשלה לא מצא שום מקום ושום הקשר לשיח ציבורי-תקשורתי ממלכתי ומלכד? נתניהו הוא הרי נואם מוכשר בצורה בלתי רגילה, ובנאומים שלו מעל בימות העולם הוא מדברר את הערכים, את התנ"ך ואת בטחון ישראל בצורה מעוררת השתאות. איך יכול להיות שמפרוץ המלחמה לא שמענו מראש הממשלה אף נאום ממלכתי שפונה בעברית לקהל הישראלי ומלכד אותו נגד האויב? איך יכול להיות שבית הנבחרים והקהל האמריקאי דובר האנגלית קודם לחברה הישראלית? בכזו תקופה שלא היתה כמותה מקום המדינה?!?!
אדוני ראש הממשלה, בהנחה שאתה צודק וההתנהלות המדינית בטחונית שלך היא הנכונה, למה אתה לא מנצל את העמדה, הכח והכשרון שלך בשביל לאחד את החברה הישראלית באחד מרגעי המשבר הנוראיים והאיומים שלה?! איך זה יכול להיות?!
הציבור לא חשוף למידע, לא מעורה בפרטי הפרטים. היחס שלו לעסקה הוא יחס שנובע מאמון במערכת. רמת ההתנגדות והזעקה הציבורית שקמה היום היא תגובה להתנהלות שמעוררת חוסר אמון. אפשר להאשים בכך אלף פעמים את חוסר האחריות של השמאל הישראלי אבל לצערי הרב לא ראינו צעדים ממלכתיים בוני אמון, לא שמענו דיבור שפונה לכל העם, לא ניתקלתי בראיון או דיבור אחר מלכד ומרומם. ההתקוממות נגד העסקה, והקיטוב שהיא יוצרת, הסכנה ללכידות של החברה הישראלית ולעמידות שלה במלחמת הקיום רובצת על כתפיו של ראש הממשלה.
וזה לא רק ראש הממשלה. אלו חברי הממשלה כולם. איך יכול להיות שבתקופה כל כך קשה, במלחמת קיום נוראית כזו, בתקופה שבה אין משאב שיותר נדרש מסולידריות חברתית, בתקופה כזו אפשר לספור על אצבעות של יד אחת את חברי הממשלה שמעוררים הזדהות ציבורית רחבה. איך זה יכול להיות שאין עוד פוליטיקאים, חוץ ממשה ארבל, שחברים בקואליציה ומבינים שזו לא תקופה להיות מפלגתיים, שחייבים למצוא את הערוצים והדרכים לעורר אמון בקרב ציבור רחב, להיות ממלכתי, ואפילו אם מותר להשתמש בביטוי השחוק והדתי הזה, להיות כלל ישראלי. איך יכול להיות שחברי מפלגה שקראו לעצמם מפלגת הציונות הדתית לא מוצאים את הדרך המקצועית התקשורתית להעורר אמון והזדהות אצל ציבורים רחבים יותר. האם אתם לא מבינים שזה עניין קריטי?
שוב, מתוך הנחה שאתם צודקים. שעסקה היא אסון, ויד קשה הכרחית. זו הרי מלחמה כל כך ארוכה, עם מחירים כל כך כבדים, אחד המשאבים הראשונים בהם היה מצופה שתעסקו הוא גיוס הסכמה רחבה ובריתות פוליטיות קצת יותר מוצלחות.
אבדה הממלכתיות. המפלגתיות והמגזריות שולטת. אין אמון. וכשאין אמון, גם אם העמדות הבטחוניות והערכיות הן הצודקות ביותר, זה לא ילך, זה עלול להפיל אותנו לתהום.
אז התורה יוצאת נגד ההתגודדות, ולנו יש את הדרך הממלכתית. אבל ישנה סכנה הפוכה, סכנה של ממלכתיות יתר שבה אין מפלגות. המפלגות וההתפלגות מופיעות לראשונה בספר בראשית "שֵׁם הָאֶחָד פֶּלֶג כִּי בְיָמָיו נִפְלְגָה הָאָרֶץ" (בראשית י, כה). שם זה היה מהלך אלוקי מכוון, והוא בא בתגובה לבניית מגדל בבל. הכותרת של הסיפור טומנת בחובה את הבעיה: "וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים" (שם יא, א). כולם באותה דעה, יש רק מפלגה אחת, מפלגת השלטון. אין אופוזיציה. אנחנו יודעים טוב מאוד שתוצאות כאלה אפשר להשיג רק במשטר טוטליטרי, רק בהשתקה מכוונת של כל ביקורת.
מה שאנחנו שומעים בתקופה האחרונה מיו"ר האופוזיציה ושאר חבריה, מהתקשורת, ומצמרת המטכ"ל זו שפה אחת ודברים אחדים. משב רוח חזק מאוד שאי אפשר להתנגד אליו שצועק "עסקה בכל מחיר"! ולא מוכן לדבר על המחיר ולענות על השאלה מהו. כל מי שמתנגד מתויג מייד כחלאת אדם, רוצח מתועב ושפל. כל מי שמתנגד לעסקה, ואפילו מי שרק מעריך שזה לא אפשרי, או מי שמבקש בסך הכל לעסוק במחירים ובסיכונים הופך להיות אויב העם.
בא נצא מנקודת הנחה שיאיר לפיד צודק, ונתניהו באמת איבד כל רגישות ורצח החטופים לא כואב לו. זו עמדה מזעזעת בעיני, ואני ודאי לא מקבל אותה. אבל נניח שהוא צודק, ובואו נצא מנקודת הנחה שהוא מטרפד עסקה בגלל שיקולים פוליטיים ובוויתורים כואבים יש סיכוי להגיע לעסקה. הענין הוא שאתה לא מבטל רק את נתניהו, אתה מבטל ציבור שלם, סנטימנט ציבורי עמוק, קול אסטרטגי וערכי שאי אפשר ולא נכון למחוק מהשיח הציבורי. מה, באמת כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים? באמת כל מי שלא בטון שלך הוא אויב העם? האם אתה לא שם לב לדברים כמו של עינת וילף, שאומרת שאין שום סיכוי להגיע לעסקה? האם אתה חושב שקולות כמו של פרופ' דני אורבך, והצוות שכתב יחד איתו את מסמך "עזה היום שאחרי", צוות שלא חשוד בימניות יתר, האם אתה לא חושב שהאזהרות שלהם מכניעה לחמאס ראויות לקצת יותר קרדיט? (אפשר לשמוע על זה למשל כאן וכאן) ובהנחה שיש עמדה שמתנגדת ושואלת שאלות קשות, האם אין לך אחריות ממלכתית בתור יושב-ראש האופוזיציה? האם אתה לא מבין את מחיר הפגיעה בציבור גדול מאוד של צופי ערוץ ארבע עשרה ותומכי הליכוד?
אחד הטיעונים שנשמעים על ידי תומכי העסקה הוא שאם החטופים לא יחזרו החברה הישראלית תתפורר. זה טיעון אבסורדי, זו לא גזירת גורל, יש לכם את היכולת לבחור להיות ממלכתיים ולא לפורר את החברה הישראלית! זה מזכיר לי תקופה אחרת. אני לא זוכר באיזה עשור, היתה בישראל תנועת מחאה שניסתה לייצר גל גדול של סרבנות. אחרי שהם פרסמו את זה בקול הכי רם שאפשר וניפחו את מימדי התופעה לאוזני האויבים שלנו, הם האשימו את הממשלה שההחלטות שלה מסכנות את בטחון ישראל, ואחרי שפרצה המלחמה הם האשימו את הממשלה במלחמה. האם אין לכם המוחים, המפוררים, המפרקים והמסרבים אחריות לשמור על גבולות ממלכתיים? לשמוע קול קצת יותר מגוון? להבין שגם במקומות שאתם בטוחים שכולם כמוכם וצוחקים על כל מי שלא, זה לא שהם צוחקים בגלל שהם מסכימים, אלא בגלל שלא נעים להם מכם. קחו את זה בחשבון.
אבדה הממלכתיות. אין גבולות למחאה ואין גבולות להתנגדות לממשלה, גם באוזני אויבינו. קיימת רק דעה אחת לגיטימית לה שותפים כל ראשי מערכת הבטחון. זה לא ילך ככה, זה עלול להפיל אותנו לתהום.
נסים טאלב הוא סטטיסטיקאי אמריקאי ממוצא לבנוני שכתב כמה רבי מכר. לצערי הרב עם פרוץ המלחמה גיליתי שהוא אנטישמי שונא ישראל, אבל הספר שלו הוא עדיין בגדר "חכמה בגויים". הוא כתב את הספר "חשיפה לסיכון" שעוסק בתופעות של חוסר סימטריה. הוא מדבר שם על הרבה תופעות שבהם למיעוט פעיל ומאורגן יש השפעה גדולה מזו של הרוב. כך למשל הוא מסביר את השוק הגדול של המוצרים הכשרים בכל רחבי ארצות הברית, כמו שתיה מתוקה.
אחד מביטויי ההשתקה שנחשפנו אליהם ביממה הכואבת האחרונה הוא הצעד של ארנון בר דוד שהכריז על שביתה של ההסתדרות. הרבה ביקרו אותו על צעד לא חוקי, עזבו לא חוקי. זה צעד כל כך מבטל ומשתיק. יש כאן הרי ויכוח חריף מאוד. יש בו שני צדדים, ולכל צד יש טיעונים. כאשר אתה משבית את כלל העובדים בהסתדרות, אתה בעצם מתייחס לעמדה הנגדית ולציבור שמחזיק בה כאילו הוא לא קיים. זה בדיוק המתכון ליצירת חברה שיש בה שפה אחת ודברים אחדים.
חשוב שאנחנו נשאב כח מהרוב הדומם. הרוב הדומם שמתגייס למילואים, והוא מלוכד ואוהב, את התומכים והמתנגדים, הדתיים והחילוניים, הימניים והשמאלנים. באמת שזה הכח שלנו. הרוב הדומם שהעז להגיד בקול, למרות הקולות הקשים, שהוא לא מוכן לקבל את השביתה. או בגלל שהוא חושב שעסקה היא ענין לא ריאלי, או מסוכן מאוד, או בגלל שהוא חושב שאי אפשר לבטל צד פוליטי בויכוח הזה, ולהשבית את כל המשק בגלל חצי ממנו.
אסור לרוב להשאר דומם. אם אנחנו תומכי ממשלה, אנחנו חייבים לדרוש מראש הממשלה שלנו להיות יותר ממלכתי, וגם שומו שמים לראות במועמדי ימין אחרים שותפים לגיטימיים. ואם אנחנו אופוזיציונרים, אנחנו חייבים לדרוש מיושב ראש האופוזיציה להיות יותר ממלכתי, להתייחס לדעות המנוגדות ולציבור הנגדי כאל קיים ולגיטימי. הלכידות שלנו תלויה בזה. היכולת שלנו להחזיק מעמד ולהלחם את המלחמה הארוכה הזו תלויה בזה. הלוואי שהקול הזה ישמע ויהדהד, הלוואי שנהיה יותר ממלכתיים ויותר ראויים.
댓글